ספרית חוה • שאילת שלמה • הרב שלמה אבינר • שו"תים >> חיפוש

שאלה:
1. בעניין התרת ישיבתם של הגויים בארצנו. יש מהראשונים שכתבו שאם הניח הגוי העבודה זרה מותר לו לשכון בארצנו (החינוך), וכן כתב במשפט הכהן בשו"ת לחלק בין גר תושב שייקרא מחסידי אומות העולם, שצריך קבלת שבע מצוות בני נח, לבין גר תושב לעניין היתר ישיבה בארץ-ישראל שדי שלא עובד עבודה זרה. ולאלו הראשונים יש האומרים שהישמעאלים הם בכלל גר תושב ויכולים לשבת בארץ כיוון שאינם עובדים עבודה זרה (אנצקילופדיה תלמודית ערך גר תושב).
אולם בזמן הזה אין יובל נוהג, אין גר תושב נוהג ולכן אין מקבלים גר אא"כ מקבל עליו כל התורה (רמב"ם, הלכות ע"ז פי הו) אמנם יש מהראשונים (ראב"ד בהשגות וכ"מ מסביר כן לדעת הרמב"ם) שסוברים שאף-על-פי שאין גר תושב נוהג אלא בזמן היובל, מ"מ אם קיבל עליו שבע מצוות בני נח אין מונעים אותו מישיבה בארץ (אנציקלופדיה תלמודית שם). אם כן, אם לא קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח אין אנו רשאים לתת להם ישיבה בארץ.
א. שמעתי דעה שהערבים חשודים על הגזל.
ב. לגבי הערבים הנוצרים יש בעיה אם עובדים ע"ז או שעובדים בשיתוף.
2. יש בעיה גם מצד אחר בישיבתם בארץ. היום הערבים החיים במדינת ישראל כגון בגליל, חיפה... הם בעלי זכות הצבעה. יש מהם חברי כנסת והם מעבירים חוקים וקובעים את דמותה של מדינת ישראל, מצב זה נוצר כיוון שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית הנותנת לכל אזרח זכות לבחור ולהיבחר ולא רוצה שיהיו פה אזרחים סוג ב�. ואני שואל מה הקשר של חברי הכנסת הערבים לחוק החזיר, לחוק הגיור וכדומה, וכן לחוקים אחרים לאו דוקא בנושאי דת, מה הקשר של חבר הכנסת הערבי לקביעת דמותה של מדינת ישראל, מדינת היהודים.
יתרה מזאת, אם אנו רוצים להחיל את התוקף הממלכתי והמשפטי של מדינת ישראל על כל שטחי ארץ-ישראל הנמצאים בידינו, תחריף בעיה זו כי אז תימלא הכנסת בערבים והם יקבעו לכל העם היושב בארץ-ישראל חוקים המנוגדים לאופיו ולטבעו של עם ישראל, וישנו את הצביון היהודי של מדינת ישראל.
3. אם אסור לנו לאפשר לערבים ישיבה בארץ, האם אנו צריכים לתמוך ביציאת הערבים מן הארץ, ולפעול בכיוון זה בדרכים חוקיות כגון: הפגנות, הקמת מפלגות, חקיקת חוקים..., או שיש להתנהג ולפעול אחרת בגלל המציאות שנמצא בה עתה העם היהודי בארץ ובעולם?
אם יש לפעול ליציאת הערבים מן הארץ, כיצד נסביר את פעולותינו לציבור הרחב? האם צריך להתמודד עם המציאות של חברי כנסת ערבים שבעזרתם מחוקקים חוקים? אם צריך, כיצד יש להתמודד עם הבעיה?

תשובה:
1. לפי הראב"ד, גוי שאינו עובד עבודה זרה, מותר לו לשבת בארץ (רמב"ם, הלכות עכו"ם י ו). ורבנו הרב צבי יהודה הכריע כשיטה זו.

2. באשר לערבים נוצרים, נכון שיש להם דין עובדי עבודה זרה לפי הרמב"ם (רמב"ם, הלכות ע"ז ט ד) אך יש שהבינו בדברי התוספות (תו� סנהדרין סג ב ד"ה אסור) שאין בן נח מוזהר על שיתוף שם שמים עם עבודה זרה, ולפי זה אין הנוצרים דינם כעובדי ע"ז (ש"ך יו"ד סי� קנא ס�ק ז). וכן לפי המאירי עמים שגדורים בדרכי דתות ושמודות באלוהות לא נאמרו כל הדינים על עובדי עבודה זרה (מאירי ב"ק קיג א. יומא פד ב). מרן הרב אומר שהעיקר כדעה זו (איגרת פט).

3. לפי הנ"ל גם אם הערבים חשודים בגזל, אין זה מונע ישיבתם בארץ כיוון שאינם עובדי עבודה זרה. אך מעולם לא שמעתי שהערבים חשודים בגזל. בוודאי יש ביניהם גנבים, אך אי-אפשר להטביע חותם של גזל על כולם!

4. בעניין מינוי גויים לתפקידים ציבוריים, הרי הרמב"ם פסק שאין למנות מלך נכרי ולא מלכות בלבד אלא כל שררות שבישראל (ש"ך יו"ד סי� קנא ס"ק ז). והגר"ש ישראלי כתב שאם בוחרים אותו לזמן מוגבל, הרי אינו ממונה אלא שליח ציבור, ואין בזה איסור (עמוד הימיני עיין יב פרק ה�). וכן כתב הרב פדרבוש (משפטי המלוכה בישראל עמ� 64).
אך רבנו הרב צבי יהודה העיר שסידור הציבוריות צריך להיות מישראל וכל הצטרפות של גויים היא מבחינה יחידית ולא ציבורית (שם 237). וכן כתב הגר"א נבנצל שאין למנות אותם לתפקידי הנהגה על האומה (מרחבים ב עמ� 152 הערה 25).

5. באשר לבעיה הדמוגרפית, הרי תנאי הוא שגוי הגר בארץ יקבל על עצמו מס ועבדות (רמב"ם, הלכות מלכים ו א), כלומר שהגויים יקבלו על עצמם שלטון ישראל ויהיו נאמנים למדינה. גויים נאמנים למדינה אינם מהווים סכנה, אדרבה אחים הם לנו באנושיות, ויצטרפו לעבודתנו כאן.

6. באופן מעשי, הפתרון הוא בהתעצמות תודעתנו הלאומית, והבירור ההחלטי כלפי עצמנו וכלפי כל יושבי הארץ הגויים, וכלפי כל אומות העולם, שהארץ היא שלנו, וממנה לא נזוז, והמדינה היא מדינה שלנו. ואז יעשו הגויים את חשבון עולמם, אם רצונם להישאר בה מתוך נאמנות, או רצונם לצאת ממנה.
באותו עניין

#שאלה: במצב הפוליטי שנוצר בארץ אינני רואה מפלגה שיכולה לייצג ציבור דתי לאומי תורני בצורה הטובה ביותר. דומני שלמרבה הפלא התנועה היחידה שיש לה הכי פחות מגרעות היא תנועת "כך". מקריאת עיתונות והנעשה בכנסת, אני מקבל את הרושם שהרב כהנא הוא היחיד שנלחם באמת על ענייני דת ומוכן להקריב הרבה למען זה.
לבד מזאת, דומני שהמצע שלו בענייני ערבים הוא המציאותי ביותר לאור ההיסטוריה שלנו בא"י במאה השנים האחרונות רצופת הפרעות מצד ערביי ישראל. זה עתה מלאו 38 שנים לטבח בחברון וישנם עוד תאריכים רבים החקוקים בזכרונות של משפחות שכולות שנפלו קרבן לטרור הערבי הרצחני.
דווקא עכשיו ששומעים אנו יותר ויותר אנשים בעלי מעמד חשוב במדינה ובעלי תפקידים ממלכתיים חוזרים שוב על רעיון הטרנספר [רחבעם זאבי - מנהל מוזיאון הארץ, מיכאל דקל - סגן שר הביטחון] שלא לדבר על ראשי היישוב בשנות ה-30 וה-40 [ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ומשה שרת - שרק אתמול שמעתי שהוא אמר שבריחת הערבים ב-48 היתה מאורע חשוב יותר אף מקום המדינה עצמה!].
יודע אני, פחות או יותר, את השקפת הרב בנושא זה וזאת מתוך עיון במספר חוברות של "עיטורי כהנים", אך דומני שכבוד הרב דוגל בהשקפה תמימה מאוד, סבלנית מאוד ובעיקרון גישת הרב היא שלכל דבר יש את הרשויות המוסמכות, ומה שלא יהיה, על ביטחוננו אחראים צה"ל ומשרד הביטחון. אך הייתי רוצה להפנות את תשומת לב הרב לנקודה אחת שאולי לא נלקחה בחשבון.
"רוממות הממלכתיות" היא מושג יפה מאוד ויש לפעול שאכן נוכל לסמוך על ממלכתיותנו, אולם האם הצו של "לא תעמוד על דם רעך" נדחה מפני "רוממות הממלכתיות" - האם כשקורה רצח ח"ו שיש להגיב עליו ועם כל ההפגנות של אנ"ש, הצבא כבול בהוראות מלמעלה, האם במקרה כזה נגיד ג"כ ש"סמכויות הביטחון הן אך ורק בידי הצבא" - מי התיר לנו זאת?! והאם לא היינו סבלניים דיינו במאה השנים האחרונות רדופות הפרעות החוזרות ונשנות? האם עדיין זכאים הערבים לקרדיט בלתי מוגבל מאתנו?! עד מתי?!##

באשר לערבים בארצנו, איני חושב שאני תמים, ואף אם תמים אני, רבי הרב צבי יהודה ודאי לא היה תמים, ומעולם לא שמעתי מפיו דיבורים מסוג אלה של תנועת "כך" שיש לזרוק את הערבים מן הארץ, לעשות טרנספר, ד� ישמרנו מן הדיבורים האלה, שהרי אפילו לו יצויר שכך מידת הדין על-פי ההלכה, צריך שיקול דעת רב מה אומרים ומה לא אומרים.
רבנו תמיד הזכיר שארץ-ישראל כוללת את יהודה הגליל ועבר הירדן, אך מעולם לא שמענו אותו אומר שיש לכבוש את עבר הירדן. אלא הוא הלך עם ההשגחה האלוהית שמסרה בידינו את יהודה ושומרון, ואמר לעם מה שהעם היה מסוגל לקבל. לכן אפילו אם היה נכון שיש לזרוק את כל הערבים מן הארץ, הוא לא היה אומר זאת, ובייחוד שלא כן ההלכה כפי שהוא הוכיח באריכות שאפשר להשאירם (רמב"ם, הלכות עכו"ם י ו).
באשר לתנועת "כך", הם אינם מאמינים בקץ המגולה של קמעא קמעא, כלומר שישועה זאת באה טיפין טיפין ושיש להתאזר בסבלנות. הם בונים את כל שיטתם על יצרים נמוכים של שנאת הגוי. מרן הרב קוק אמר שדורנו הוא דור עליון, ושיש לדבר אליו מצד הגדלות שבו, לדבר על אידיאליזם עליון ועל אהבת ישראל. ותנועה זו מדברת בצורה מעשית פרגמטית, בנויה על יצרים אפלים, שדוחה ממנה כמעט את כל האנשים האידיאליסטים בני דעת. תמיד בתקופות מעבר קשות, מתעוררים אנשים המקטרגים על המצב, וקמות תנועות זועמות וממורמרות בלי תוכן אידיאלי שאוספות אותם.
בתנועה זו חסר לגמרי רעיון השלום, תורת השלום של חיבור כל הכוחות שבתורה, שכולם נצרכים לבניין עם - בניגוד למהלך של פילוג בעם.
הקיצור, כל הדיונים האלה אם להוציא גויים מן הארץ ובניין חיים על יסוד הצד הנמוך שבחיים, הם ההפך הגמור מכל מה שלמדנו בבית מדרשו של הרב קוק, מכל התפיסה של קמעא קמעא. זהו גם חילול השם בהצגת התורה כמין דבר לא מציאותי, מין סוג של נטורי קרתא עם עוזי ביד.
אך כמובן שיש לנהוג ביד חזקה כלפי ערבים רוצחים ודומיהם, וזה באמת מה שהממשלה עושה, כלומר גירוש או מאסר בעבורם, שזהו דבר מוסרי וקביל, אם כי יש מקום לעשות זאת בצורה יותר שיטתית ונחושה.
אני מודה שמדיניות הממשלה היא הדוחפת אנשים לתנועת "כך", כי היא אינה מציגה פתרון לבעיית הערבים בארץ אלא הסתלקות מיהודה ושומרון, לכן אזרחים רבים שדוגלים בהחזקת יהודה ושומרון, אינם מוצאים חלופה אלא בעמדת תנועת "כך".
לכן יש לברר שאפשר בהחלט להישאר ביהודה ושומרון, בלי לגרש את כל הערבים. ראשית הכל הוא לדבר על ערכה של ארץ-ישראל, הדיבור הזה צריך לבוא לידי ביטוי במהלך החיים, כמו שנוהג עם שנמצא בארצו, בהעמקת התודעה שזו ארצנו וזו מדינתנו וזה עמנו, ולא מדינת אנגלים צרפתים או טורקים. זו ארצנו וממנה לא נזוז. ובה ננהג כמו שעם נוהג בארצו. ביחס הוגן למיעוטים ועם זאת ביחס של בעל-בית למיעוטים.

שאלה:
-

תשובה:
הנני לרשום כפי שביקשת את הקריטריונים להכרעה כאשר יש מקילים ויש מחמירים. אך ברור שכל זה הוא ללימוד בעלמא, כי לדעת להשתמש בהם, יש צורך להיות בדרגת מורה הוראה פוסק הלכות, ומי שלא הגיע לדרגה זו, צריך לשאול את רבו.

#1. מחלוקת שאין בה הכרעה ברורה.##
זה הכלל אם יש מחלוקת בין שניים, ואין אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמניין, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקל (ע"ז ז א. שו"ע חו"מ סי� כה סע� ב הגה).

#2. האם יש חילוק בין דין דאורייתא לדרבנן לגבי החמרה?##
נתבאר לעיל, אך כמובן צריך גם לבדוק אם אין כאן יחיד נגד רבים, שאז הולכים אחר הרבים אפילו להקל בשל תורה, ולהחמיר בשל סופרים (ערובין מו א).

#3. מה הדין כאשר המשנה ברורה מסתפק בדין?##
רשאים לבחור בדעה שרוצים, כמו שכתוב הרוצה לעשות כבית הלל עושה, כבית שמאי עושה (ערובין ו ב). אך יש להיזהר לא לנהוג בקולות סותרות, שזה רשע ובחומרות סותרות שזה כסיל (שם). אך יש לבדוק היטב, כי לפעמים אף-על-פי שהמשנה ברורה כתב שתי דעות ולא הכריע, מכל מקום אפשר להכיר מסגנונו איזו דעה הוא מבכר, כגון שמביא דעה ראשונה ואח"כ דעה שנייה בהקדמת הביטוי אבל, אם המשנה ברורה כותב שהמחמיר תבוא עליו ברכה, או בעל נפש להחמיר הרי שהשאיר פתח לכל אחד להקל, אך כמובן אם יחמיר, מה טוב.

#4. מה הדין כשמנהג הציבור הרחב נוגד את הדין שבשולחן ערוך?##
אין למנהג הזה תוקף כיוון שהוא מנוגד לדין. אלא אם-כן באו האחרונים והצדיקו אותו או לפחות לימדו זכות.

#5. האם ומתי צריך להתחשב במקום לגבי להקל או להחמיר על עצמו?##
מי שבא למקום חדש באופן קבוע, מקבל על עצמו מנהג המקום בין להקל בין להחמיר (שו"ע או"ח סי� תסח סע� ד).

#6. מה נקרא מנהג המקום: עיר, שכונה, ישיבה.##
בכל אחד מאלו, אם אכן יש מנהג קבוע, מקבל על עצמו מנהג המקום בין להקל בין להחמיר מהרגע שבא למקום על-מנת להשתקע בו (מ"ב שם ס"ק יד).

#7. האם מי שבא למקום שנהגו אחרת צריך להחליף מנהגו?##
מי שבא באופן זמני למקום אחר ממשיך כמנהגו, בין להקל בין להחמיר בתנאי שזה בצנעה כדי לא לעורר מחלוקת (מ"ב שם ס"ק יד).

#8. מה זה מנהג שטות?##
זה מנהג שאין לו שום סיבה הלכתית על-פי החלטת הפוסקים, וקל וחומר אם יש בו צד איסור (עיין שו"ע או"ח סי� תרצ סע� יז ביה"ל ד"ה ואין).

#9. האם ומתי יש להתחשב בפגיעה באדם אחר בנוגע להחמרה שקיבלתי על עצמי?##
קודם כל, יש להיות בטוח שזו חומרה, כי יש הרבה דברים שהם מעיקר הדין אך מכנים אותם חומרה משום שהם מזולזלים על-ידי רוב הציבור.
על-כל-פנים גם אם זו חומרה, והאדם קיבל אותה על עצמו, אסור לו לוותר עליה, שהרי קיבל.
לכן העצה הידועה היא שכאשר אדם מקבל חומרה על עצמו, יתנה שהיא רק בכותלי ביתו, ולא כאשר יבוא אצל אנשים אחרים והדבר יגרום להם פגיעה, או באופן אחר של פגיעה. ואם לא התנה, יש לדון בכל מקרה לגופו, כי יש מצבים שמותר באופן יוצא מן הכלל, בגלל סיבה חשובה, להפר מנהג שקיבלו על עצמם (עיין שו"ע יו"ד סי� ריד סע� א פת"ש ס"ק א), ויש גם מקרים שאיסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריות (ברכות יט-כ).

#10. כמה זמן וכסף צריך להשקיע כדי להחמיר?##
כמה זמן זהו חשבון אישי של כל אחד לפי התשוקה הפנימית שלו לעשות את הדברים על הצד היותר טוב.
באשר לכסף, הידור מצווה עד שליש (שו"ע או"ח סי� תרנו), כלומר יש להוסיף שליש על מה שחייבים מן הדין, והוספה זו היא חובה מדין הידור.
מעל זה, זהו חשבון אישי של כל אחד כנ"ל כדי נדבת נפשו לקרבה את מלאכת ד�.

#11. האם יש לחלק בין מדרגות של אנשים לגבי החומרות שהם לוקחים על עצמם ואם כן איך צריך להקפיד בחור ישיבה.
האם גם בזה עדיין שייך לחלק בין תכונות נפשו של כל אחד ואם כן מה הקריטריונים - איך אדם יודע לאיזו מדרגה הוא משתייך?##
תלמיד ישיבה אינו נמצא בהכרח בדרגה פנימית עליונה יותר של תשוקה להוסיף אהבה על אהבה מתוך רצון פנימי. אי-אפשר להגדיר בזה קריטריונים של מדרגות, אלא הדבר דומה לתופעת ההתאהבות, כדברי הרמח"ל: "כמו שיקרה אל בן אוהב אביו שאילו יגלה אביו את דעתו גילוי מעט שהוא חפץ בדבר מן הדברים, כבר ירבה הבן בדבר ההוא ובמעשה ההוא כל מה שיוכל.
ואף-על-פי שלא אמרו אביו אלא פעם אחת ובחצי דיבור, הנה די לאותו הבן להבין היכן דעתו של אביו נוטה לעשות לו גם את אשר לא אמר לו בפירוש, כיוון שיוכל לדון בעצמו שיהיה הדבר ההוא נחת רוח לפניו ולא ימתין שיצווהו יותר בפירוש, או שיאמר לו פעם אחרת. והנה דבר זה אנחנו רואים אותו בעינינו שיולד בכל עת ובכל שעה בין כל אוהב ורע, בין איש לאשתו, בין אב ובנו, כללו של דבר, בין כל מי שהאהבה ביניהם עזה באמת, שלא יאמר: �לא נצטויתי יותר, די לי במה שנצטויתי בפירוש�, אלא ממה שנצטוה - ידון על דעת המצווה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת.
והנה כמקרה הזה יקרה למי שאוהב את בוראו גם-כן אהבה נאמנת, כי גם הוא מסוג האוהבים ותהיינה לו המצוות אשר צווים גלוי ומפורסם לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו, ואז לא יאמר: �די לי במה שאמור בפירוש�, או �אפטור עצמי במה שמוטל עלי על-כל-פנים�, אלא אדרבה, יאמר: �כיוון שכבר מצאתי ראיתי שחפצו יתברך שמו נוטה לזה, יהיה לי לעינים להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו�. וזהו הנקרא: �עושה נחת רוח ליוצרו� " (מסילת ישרים יח). אך גם בזה יש להיזהר ללכת קמעא קמעא ולא לקפוץ מדרגות כדברי הרמח"ל: "וממה שצריך ליזהר בקנית הפרישות הוא, שלא ירצה האדם לדלג ולקפוץ אל הקצה האחרון שבו רגע אחד, כי זה ודאי לא יעלה בידו, אלא יהיה פורש והולך מעט מעט, היום יקנה קצת ממנו ומחר יוסיף עליו מעט יותר, עד שיתרגל בו לגמרי, כי ישוב לו כמו טבע ממש" (שם טו).
אך לפעמים תלמיד ישיבה, כיוון שהוא מוחזק בסביבתו לבן תורה, יהיה צריך להחמיר ולעשות לפנים משורת הדין בדברים, שאם לא יעשה אותם הבריות ירננו אחריו, וזה מגדרי חילול השם, וכדברי הרמב"ם הוא כ"אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות" ואע"פ שתלמיד ישיבה אינו שייך לגדר זה, אך במידה מסוימת הוא שייך והכל יחסי, כדברי הרמב"ם: "הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין", והוא לא בכל דבר, אלא בדבר שהבריות מרננים אחריו בשבילו, ואומרים: "אוי לו למי שלמד תורה, הוא אינו מתנהג כראוי" (רמב"ם, הלכות יסודי התורה ה יא).

#12. האם יש לחשוש לגאווה כשאדם מחמיר על עצמו, או שזה כמו קיום כל שאר המצוות שצריך לעשותן על אף שאחרים לא מקפידים עליהם?##
בוודאי שיש הבדל בין מה שהוא דין ומה שהוא חומרא, בדומה לדברי הרמח"ל שאדם חייב לשמור כל המצוות בכל דקדוקיהן בלי שיירא ויבוש וישם פניו כחלמיש, אך בתוספת חסידות הגורמת לעג להמון העם, כך שהוא מכשילם בליצנות הזאת, יותר טוב שימנע (מסילת ישרים כ).
כך יש כמה חומרות שאסרו חכמים להחמיר כגון קריאת שמע על-ידי חתן (ברכות יז ב. פסחים נה א), שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, ומוחים בידו כי חוששים ליוהרה, כלומר שאינו עושה לשם שמים, אלא כדי להראות לכולם את מעלתו, ולכן אין מאפשרים לו אלא אם כן הוא הוחזק חכם וחסיד לרבים (רש"י).
אבל אם נוהג כן בצנעה, הכרעת הפוסקים היא שאין בעיה של יהירות וגאווה, ובתומי אתהלך בקרב ביתי.

#13. האם אפשר להתייחס גם לצירוף של מספר קולות יחד כגון: מאמץ גדול ואין צד כל-כך להחמיר מבחינת הדין [ע"פ הקריטריונים שמוזכרים לעיל] וכן אם אפשר להתייחס לקריטריונים נוספים?##
בוודאי שאפשר לצרף עוד קולות, כגון הפסד מרובה, אך זהו דבר שאי-אפשר להגדירו, והכל לפי דעת ואומד המורה, לפי הזמן ולפי המקום, העשיר לפי עושרו והעני לפי עניותו, וכן לפי עניין ההוראה אם יש בה הרבה צדדים להקל או לא (עיין פמ"ג הקדמה ליו"ד. שדה חמד כללים מערכת ה סי� צ).
וכן יש הבדל בין לכתחילה לבין דיעבד, אך יש גם מקרים בגדר של דיעבד כגון אם אפשר לתקן או לא. וכן יש מקום להקל בשעת הדחק לכתחילה להחשיבו לפעמים כמו דיעבד. וכן יש מקום לצרף ספקות, וכן יש הבדל בין חד דרבנן לתרי דרבנן. וכאמור בהתחלה יש הרבה כללי פסיקה והם מסורים למורי הלכה, וכל מה שרשמתי הוא באורח לימודי, ובאופן מעשי עליך לשאול את הרב שלך או את הר"מ שלך.

#14. לפי היוצא מהשאלה הקודמת, כמה צריך להקפיד שלא לצאת לרחוב בקיץ בגלל בעיות צניעות כגון: אם אפשר לקנות דבר בהפרש מחירים במקום יקר יותר וצנוע יותר מה צריך לעשות? האם נשב כל הקיץ בבית או בגטו?##
איני יודע איך זה יוצא בדיוק מהשאלה הקודמת, על-כל-פנים, בגמרא מתברר, שאם יש ברחוב נשים לא צנועות, ויש דרך אחרת צנועה, ההולך בדרך הלא צנועה, נקרא רשע; אפילו אם יעצום עיניו. אם אין דרך אחרת, מותר ללכת בה, ומן הדין אינו חייב לעצום עיניו, אך כמובן אסור לו להסתכל בכוונה ומדובר במה שרואה בלי כוונה, ומידת חסידות לעצום את עיניו או להטותן לכיוון אחר (בבא בתרא נז ב).
יוצא מזה שאדם אינו חייב לשבת בביתו כל הקיץ אלא מותר לו לצאת לדברים שהוא צריך אלא יבחר בדרך צנועה.
אם הדרך מוסיפה לו הרבה זמן, זה נקרא אין דרך אחרת, כי ודאי לא ציוותה תורה שאדם יסב סיבובים ארוכים כל היום, וכן אם הדרך האחרת מוסיפה לו הרבה כסף, כגון שתמיד יסע במונית גם זה נקרא שאין דרך אחרת, כי לא ציוותה תורה דאדם יסע במוניות. וכן אם בדרך צנועה יקנה ביוקר והדרך הלא צנועה בזול, גם זה נקרא אין דרך אחרת, כי לא ציוותה תורה לקנות ביוקר. שאם לא תאמר כן, מה פירוש הגמרא, אין דרך אחרת, תמיד יש דרך אחרת שישב כל הזמן בביתו, ואם תאמר שיגיע לפיקוח-נפש, לא בזה דיברו בגמרא.
אך מה הוא הגדר של תוספת זמן, תוספת טורח ותוספת כסף, שמגדירה שאין דרך אחרת, זהו דבר שקשה לקבוע ויש לשאול מורה הוראה, וגם תלוי בקדושה הפנימית של האדם וחשקו להחמיר.

#15. האם ראוי לבחור ישיבה המעוניין להקפיד בנושא כשרות לאכול מכל השגחה כל דבר, או שראוי להקפיד על השגחות מסוימות, או בכל השגחה לבדוק ממה עשויים המוצרים, כגון ג�לטין לא לאכול. אבקש מהרב לפרט באם ישנן השגחות שאפשר לסמוך עליהן יותר או פחות ואם ישנן כאלה שאי-אפשר לסמוך עליהן?##
כל ההכשרים של כל רב מובהק תקפים. בוודאי שיש הכשרים שיותר מחמירים ויותר מהדרים, ובזה כל המחמיר תבוא עליו ברכה. כמו-כן היתר ג�לטין שנוי במחלוקת, והמקל יש לו על מה לסמוך, אך ודאי המחמיר תבוא עליו ברכה. כל זאת אפשר לברר במחלקת הכשרות הארצית של הרבנות הראשית לישראל.
אדם פרטי, אפילו תלמיד חכם, שאינו מצוי בענייני השגחה והכשרים, לא ידע טיבו של כל הכשר ושל כל מוצר.
באשר לשאלה אם יש השגחה שאי-אפשר לסמוך עליה, בוודאי שאסור להעלות על הדעת שתלמיד חכם יתן הכשר על דבר לא כשר. ואם לפעמים מתגלה שיש יוצא מן הכלל, מיד הדבר מתפרסם בעיתונות הדתית על-ידי הרבנות הראשית לישראל.

#16. מתי פוסקים כמשנה ברורה ומתי כערוך השולחן והאחרונים האחרים, ליוצא אשכנז?##
היו שני חכמים חלוקים, אם היה אחד מהם גדול מחברו בחכמה ובמניין הלך אחריו (ע"ז ז א. ש"ך יו"ד רמב בהנהגות הוראת איסור והיתר). בחכמה לא נוכל לומר אם המ"ב או ערוה"ש למשל גדול יותר. אך במניין גדול המ"ב, כי מניין פירוש מניין תלמידים, כלומר שיש לו תלמידים הרבה (הג"א ע"ז שם) או שרוב התלמידים אומרים כמותו (שם וש"ך שם).
וכן פסק רבנו הרב צבי יהודה שבמחלוקת ההכרעה כמ"ב. כמובן, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל, וזה יקבע מורה הוראה מוסמך.