ספרית חוה • שאילת שלמה • הרב שלמה אבינר • שו"תים >> בנושא מועדים

שאלה:
-

תשובה:
"שמחת תורה" – אנו שמחים על התורה. שמא תאמרו: מה יש לשמוח, והרי רבים רואים מצוות אלה כהכבדה. הן מגבילות את חופש האדם. אדם אוהב חופש, וכפי שחז"ל אומרים, עבד אינו מעוניין בגיור, כי בהפקרותא ניחא ליה, נוח לו בהפקרות, שיוכל לעשות מה שלבו חפץ. והנה התורה מלאה הגבלות ואיסורים. אנשים אינם אוהבים חוקים, ולפי התאוריה של מרן הרב קוק, זאת הסיבה שחלקים רבים מהאנושות שונאים אותנו, כי הכנסנו להם חוקים מוסריים שונים. לפני הופעת עם ישראל, שלטה האלילות בכיפה, זוהי השקפת עולם האומרת: הכל מותר, הכל קדוש, הכל יפה, יצר לב האדם טוב מנעוריו ואפשר לתת לו פורקן.
באה התורה וקבעה גבולות. יש מותר ויש אסור, יש מצווה ויש חובה, יש טהור ויש טמא, לא הכל זהה, לא כל אנפין שווין. לכן יש השונאים כי "קלקלנו" להם את ההפקרות. ממה נפשך – או שהם נכנעים לחוקי המוסר, אז יש להם טינה גדולה שחמסנו להם את אושרם, כביכול, או שהם בועטים בחוקי המוסר, אך המצפון נוקף, נחמסה מהם ההרגשה הטובה והלגיטימציה (אורות קנח).
אצל העמים האליליים קיימת שנאת החוקים. גם בנצרות היתה תופעה כזו של מאיסת החוקים וביטול מצוות התורה (עיין שבת קטז ב. מאמרי הראיה 288). המצוות נתפסו כהכבדה הגוזלת את שמחת החיים, לכן בוטלו.
גם אצלנו ביהדות קמו זרמים לפני כמאתיים, שלוש מאות שנה של מאיסת המצוות. הם מוכנים לקבל כמה ענייני אמונה, יסודות מחשבה כלליים, אך במצוות הנם מואסים, בטענה שהן מגבילות, מצמצמות, שוללות את החופש לעוף כציפור.
אך כל זה אינו נכון, אלא דמיון שווא. הפרטים אינם מכבידים. הכל תלוי אם הם מתאימים לטבע האדם או לא. טלו למשל אדם בעל נפש מוסיקלית המאוהב בפסנתר. כל התווים וההוראות המדויקות אינם מרתיעים ואינם מטריחים אותו, אדרבה הם מתנגנים בנשמתו, כל פרט ופרט, כל דיוק ודיוק מוסיפים לו עונג ושמחה. אך אדם שאינו בעל נפש מוסיקלית שמכריחים אותו לנגן, הרי זה עינוי בעבורו, כיוון שאין זה מתאים לו. כך הוא בכל מקצוע. מי שאינו אוהב מתמטיקה, מתייסר עם כל משוואה. אך האוהב, מוצא קורת רוח בכל פרט.
הכל חוזר ליסוד: האם יש אהבה, התאמה, שייכות. כיוון שאם אוהבת את התינוק שלה, היא מתענגת מן הטיפול בכל פרט בגופו, אפילו להחליף לו חיתול. בעוד שייתכן שהחלפת חיתול של תינוק אחר דוחה אותה, והרי זה נראה אותו חיתול, אך אין זה אותו תינוק. בהיותה אוהבת את תינוקה, היא מקבלת עליה באהבה את כל העול.
ודאי שהמצוות הן עול, יש עול מלכות שמים ועול מצוות (משנה ברכות ב ב). יש יהודים הטוענים אנחנו "חופשיים", לכם, הדתיים יש עול. אכן מוטל עלינו עול, אך זהו עול אהוב. אנו אוהבים אותו. מדוע? כי הוא מתנגן בנשמתנו.
כל המצוות הן כמו סימפוניה אחת שלמה, מנגינה אחת גדולה. כל הלכה היא תו, כל סעיף בשולחן ערוך זה תו. ודאי שאי אפשר לשנות בהלכה כקוצו של יוד. תארו לעצמכם שבתזמורת המלכותית, הכנר ינגן דו במקום רה. או ואבוי, הצלילים יצרמו לכולם, וכל העיתונות תדווח על שערורייה זו שאין כמותה. אם מישהו ירצה לגונן ויטען: למה הנכם כה מתרגשים ועושים עניין מתו אחד? – סימן שהוא אינו מבין מאומה במוסיקה, הוא אינו מבין שנהרסה כל ההרמוניה.
כך בתורה ומצוותיה. אמר מרן הרב קוק: כשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה לחוקים. כל חוקי התורה הם שירה אחת המתנגנת על כינור נשמתנו.
למי שאינו מלא אמונה, דבקות, שייכות – המצוות הן הכבדה והטרחה, כעגה של הנוער שאינם �מתחברים� למצווה זו או אחרת. האם לא תאמר: איני מתחברת עם החיתול. נכון שהחיתול כשלעצמו אינו מרהיב, אך כיוון שהיא אוהבת את התינוק, היא נהנית מאוד להחליף לו חיתול כדי להסב לו עונג.
הכל מתחיל בקשר ובעונג. אך במה תלויים הקשר והעונג עצמם? בנשמת ישראל! כשם שיש נפש מוסיקלית, או נפש "טיולית", או נפש מדעית כך יש נפש שהתורה חרותה בה. לפני שהתורה ניתנה בדיו עם קלף היא כבר היתה כתובה באותיות נשמה בנשמתנו פנימה. באופן תאורטי, יכולנו לדעת את כל התורה כולה ומצוותיה, בלי ללמוד אותה. די היה לנו להקשיב לשיר נשמתנו. אלא שיש גם אורח לא קרוא בתוככי אישיותנו – הוא היצר הרע. "לא יהיה בך אל זר" (תהילים פא), "איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע" (שבת קה ב). הוא גוף זר תקוע פנימה. כאשר האדם אומר: "אני", לפעמים זו הנשמה הטהורה הדוברת מתוכו אך לפעמים זו הנפש הבהמית החיה שבאדם, ה-איד, ה"אני" התחתון של פרויד. לכן אי אפשר לילך שולל אחרי שיח נשמתו טרם טיהר האדם עצמו עד תום. לכן עלי ללמוד תורה, והיא המדריכה לראות מה בתוכי הוא נשמה טהורה ומה הוא זר ומוזר ואכזר.
הכל מתחיל מן הטבע הישראלי. לכל עם יש טבע. כמו שלכל אחד יש פסיכולוגיה משלו, בין שנסביר אותה על פי גורמים תורשתיים או גורמים חינוכיים ונרכשים. כך לכל עם יש אופי, גניוס לאומי, פסיכולוגיה ציבורית. העם האנגלי שונה באופיו מן העם הצרפתי. כמובן, אנגלי בודד יכול לצאת דופן אך לעם יש תכונה. לעם ישראל יש אופי, תכונה, יש יצירה נשמתית. ומהו אופי זה? יש עם חרוץ, יש עם מסודר, יש עם אמיץ, יש עם בטלן, יש עם חלש. עם עם ומעלותיו, עם עם וחסרונותיו. לא ריכז הקב"ה את כל הכישרונות בעם אחד, אלא פיזר אותם בין העמים.
ומה מיוחד בעם ישראל? היש ספר המתאר, או טבלה המגדירה את אופיינו? ודאי. זו התורה. התורה אינה אלא המפה הפנימית של נשמתנו. היא מה שאנחנו בתוכיותנו היותר עצמית, היא מה שאנחנו חייבים להיות ומה שלבסוף נהיה. היא האני היותר פנימי שלנו.
בחור לוקח תיק ונוסע. לאן? להודו. לשם מה אתה נוסע? – לחפש את עצמי! אך מה עצמיותך עושה בהודו, את עצמך עליך לחפש בתוכך, בנשמתך! – אך איך אדע מה טמון בנשמתי? – למד תורה!
היצירה הנפשית של עם ישראל, הפסיכולוגיה של העם, נשמת העם, "מלאך העם" (דניאל) קודם למתן תורה. התורה גנוזה בתוכנו לפני שניתנה. כך אנו מברכים לפני הקריאה בתורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אדם יכול לחשוב: למה אני יהודי? כי אני לומד תורה ומקיים תורה, זה מה שעושה אותי ליהודי. אם כך, היה צריך לברך "אשר נתן לנו את תורתו" – ובזכות זאת – "אשר בחר בנו מכל העמים". אך לא כך כתוב. קודם כל בחר בנו ד� מכל העמים. בחר שיהיה לו עם כזה, יצר לו עם, "עם זו יצרתי לי" (ישעיה מג כא), יצר לו עם בתהליך היסטורי ארוך ומסובך החל מאברהם אבינו ועד יציאת מצרים. ביציאת מצרים נולד עם, שמזון רוחני מיוחד מתאים לגידולו, המוציא מן הכוח אל הפועל את הכישרונות שלו. אם הוא לא מוזן במזון תואם, הרי הוא חולה.
הטבע הישראלי הפנימי קודם למתן תורה, הוא הבסיס למתן תורה. לכן כאשר אנו נפגשים עם התורה, אנו נפגשים עם עצמיותנו, עם נשמתנו, עם האני העצמי שכל אחד מחפש. וזה משמח. כאשר אדם נפגש עם דבר השייך לטבעו, הוא שמח. בשמחת תורה נפגשים אנו עם עצמנו ולכן שמחים אנו.