שאלה:
ו נשמרתם

תשובה:
שאלה.
האם מותר לגור ביהודה ושומרון כמקום מסוכן, הרי כתוב "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"?
תשובה.
לא ברור מי המציא רעיון זה שפיקוח נפש דוחה מצוה ישוב בארץ. הוא לא נמצא לא בתורה, לא במשנה, לא בגמרא, לא בראשונים ולא באחרונים, נפסק שהאיש כופה את אשתו ושאשה כופה את בעלה לעלות לארץ, אך אם יש סכנה, אי אפשר לכפות (שו"ע אה"ע עה א-כ). ואם היה אסור אף לבעל עצמו לעלות לארץ בגלל הסיכון, אז מה יש למנוע אותו מלכפות את אשתו.
אלא שעלייה לארץ, כיבושה וכננה, כרוכים בסכנה. מעשה באנשים שנדברו לעלות לארץ, ובית דין מקום אסר עליהם בגלל סכנת הנסיעה, ולפחות שיעלו בלי ילדיהם, נשאל על כך בעל שו"ת מעיל צדקה ופסק שלא מצאנו בגמרא רעיון לעלות בלי ילדים, שאם כן, היה צריך להיות כתוב שאם האיש רוצה לעלות לארץ, אשתו יכולה לעכב בטענת סיכון הילדים (שו"ת מעיל צדקה כו מובא בשו"ע אה"ע עה פת"ש ס"ק ו).
וכן הרשב"ש, רבי שלמה בן שמעון, שכשמסוכן לעלות לארץ, מי שלא רוצה לעלות, לא יעלה ומי שרוצה יעלה (שו"ת הרשב"ש ס� א). אם כן, כאשר יש סיכון, אין כופים לעלות, אבל אין מונעים.
וכן רבי יהודה הלוי כותב שמלך כוזר שואל את החבר למה הוא רוצה לעלות לארץ, הרי הנסיעה מסוכנת. החבר עונה לו שאין זה מסוכן, אך גם אם זה היה מסוכן, בודאי זה היה פחות מסוכן ממלחמת מצוה (סיום ספר בכוזרי).
הרמב"ם מזכיר את המושג של פיקוח נפש בהלכות שבת ויום הכיפורים, אך בכל השיקולים והחשבונות של הלכות מלכים ומלחמות שבארץ ישראל, לא מוזכר פיקוח נפש אפילו פעם אחת. הוא שייך לאורח חיים וכדומה אך לא להלכות מלכים. לא רק שזה לא כתוב בשום ספר הלכתי, זה גם לא כתוב בספר החיים והמצאים, כי בכל הדורות מסרו את הנפש ועלו לארץ תחת הסכנה. התנ"ך מלא מסירות נפש. ראשונים עלו לארץ במסירות נפש. חרדים ולאומיים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ספרדים ותימנים עלו והתיישבו תחת הסכנה. העליה מתימן היתה מסוכנת. כפר חב"ד היה ממוקם על יד הגבול ופעם זרקו שם רימון בבית- הספר ונהרגו תלמידים. החרדים שהתיישבו מחוץ לחומות ירושליים- זה היה מסוכן. להקים את מאה שערים- היה מסוכן. לחרוש שדות הארץ היה מסוכן והיה צריך שומר צמוד על סוס כפי שרואים בתמונות, הקמת קבוץ חפץ חיים היתה סכנה. במלחמת העולם הראשונה יהודים רבים מתו מרעב ובכל זאת לא עזבו את הארץ. התורכים גירשו מי שלא היתה לו אזרחות תורכית ובכל זאת אנשים נשארו במסירות נפש. גם יהודים אפיקורסים מסרו את נפשם על הארץ, כמו ברנר ואשתו שסרבו לעלות על האוטומוביל ולברוח מפני הערבים שבאו לרצוח אותם.
תמיד היה מסוכן. ומי שאומר שפיקוח נפש דוחה ארץ ישראל עובר על איסור תורה שאסור להפחיד את עם ישראל בעת מלחמה (רמב"ם מלכים ז טו). מי שירא ורך לבב, ישוב לביתו, אך לא ימיס את לב אחיו.
בכל הדורות לא אמרו משפט כזה. רבי יהודה הלוי עלה לארץ תחת הסכנה, כפי שהוא כותב: הגעתי לעכו ונסעתי לירושלים ולחברון תחת הסכנה (מובא בספר חרדים). התוספות יום טוב עלה תחת הסכנה, תלמידי הגר"א עלו תחת הסכנה. בכל הדורות היתה מסירות על הארץ! כל מי שממיס לב אחיו עובר על איסור תורה. רבנו הרב צבי יהודה אמר שדיבורים של רפיון אסורים, ושמחקרים "מה יהיה" הגורמים לרפיונות הם טרף כמו חזיר. אלא אנו מצווים על גבורה ועוז (שיחות רבנו, ארץ ישראל 75-76).

שאלה:
התיישבות ביריחו

תשובה:
שאלה.
האם מותר להקים ישוב ביריחו, הרי יהושע קילל מי שיבנה אותה בחזרה, "וישבע יהושע בעת ההיא לאמר: ארור האיש לפני ד�, אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו. בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו כו). וחיאל שעבר על דברו, כן קרה לו כאשר דיבר (מלכים א טז לד).
תשובה.
אכן אסור להקים ישוב בעיר יריחו אפילו במקום אחר, ואסור להקים באותו מקום ישוב אפילו תחת שם אחר. כך אמרו חז"ל: "לא במקום אחר באותו שם ולא באותו מקום עם שם אחר" (סנהדרין קיג א). אבל רמב"ם לא פסק דין זה. ואכן רואים בתנ"ך ובמשנה שהיה ישוב יהודי ביריחו. למשל, דוד המלך שלח אנשים לנחם את חנון בן נחש מלך אמון שהיה אבל על אביו, אך הוא גילח להם חצי זקן, וכאדר חזרו לעיר הגבול יריחו הם חיכו להוראותיו של דוד אשר ציוה עליהם לחכות עד אשר זקנם יגדל (שמואל ב י). וכן במשנה כתוב: "ששה דברים שעשו אנשי יריחו ולא הודו להם... וכן הודו להם" (פסחים ד ח). נמצא שהיה ישוב וזה מסביר את המשמ הרמב"ם. אבל בכל זאת, יהושע כן קילל מי שיבנה את יריחו והגמרא אמרה שאסור אפילו במקום אחר וכן אפילו עם שם אחר.
לכן רבי מאיר שמחה מדווינסק מסביר שהקללה היתה רק על מי שיבנה בפעם הראשונה, אבל אם בנו והעיר נחרבה, שוב מותר לבנות. יריחו אינה כעיר נדחת עליה כתוב: "לא תבנה עוד" (דברים יג יז), שאפילו אם נבנתה ונחרבה, האיסור עומד לנצח. מה שאין כן יריחו, אסור לבנותה רק בפעם הראשונה כי זה נראה ככפירה בנס ובעיטה בנס, רצון לבטל מה שריבונו של עולם החריב, לכן אין זה משנה אם זה באותו מקום או באותו שם. אבל אחרי שנבנתה ונחרבה, נגמרה הקללה, ואפשר לבנות שוב. אם כן, אחרי שחיאל בנה- אפשר לבנות שוב (משך חכמה שם).
ובשו"ת ציץ אליעזר, הוא כותב שהאיסור הוא רק לבנות באותה תבנית של העיר המקורית, מפני שכתוב "יציב דלתיה", אך אם העיר תבנה בלי אותן דלתות, אין איסור. האיסור הוא לבנות בדיוק באותה תבנית: חומה, דלתות, בריח וכדומה. זו אותה סברא של בעיטה בנס, שאם ישחזרו כמו שהיה קודם, בכך יבנו מה שריבונו של עולם החריב, אך בצורה אחרת, מותר (שו"ת ציץ אליעזר יא יב. וראה עוד י א. יב. י יא. יד קה. טז כב).

שאלה:
קריעת על בית לחם

תשובה:
שאלה.
האם צריך לקרוע את החולצה על ראיית בית- לחם שהועברה ל"אוטונומיה"?
תשובה.
נפסק בשולחן ערוך: "הרואה ערי יהודה בחורבנן, קורע" (שו"ע או"ח תקסא), והפוסקים הסבירו שהכוונה למקום שנמצא תחת שלטון גויים (ב"י צה� הוראה. ב"ה דב� הרואה. מג"א ס"ק א. ט"ז סק"א, מ"ב ס"ק א). אפילו אם גרים שם יהודים, אבל זה תחת שלטון גויים, זה נקרא חורבן לאומי. וברכה זו תוקנה רק על ערי יהודה הקרובים לירושלים עיר הקודש (סי� א).
אך בית לחם אינה תחת שלטון גויים, אלא תחת "אוטונומיה". אמנם אוטונומיה זו היא התמעטות השלטון שלנו בארץ, ומתוך כך חילול בשם גדול וטומאה גדולה, אך בית לחם אינה תחת שלטון גויים, אלא תחת המדינה שלנו. לכן, לא חייבים לקרוע. אך בהחלט, מותר לו לקרוע ולברך "ברוך דיין האמת" על הדבר הנורא הזה של האוטונומיה והתמעטות שלטוננו. אבל אני לא אקרע חולצתי. ולו הייתי קורע, הייתי קורע את הגופיה שתחת החולצה. אלא שהערבים יקרעו את חולצותיהם, על הקמת מדינת ישראל, עיניהם רואות ו, שיקרעו על הצבא שלנו שהוא עומד נגד כל צבאות ערב כולן יחד, שיקרעו על ארצותיהם שהם מדבר שממה וחורבן ואצלנו כגן ד�, שיקרעו על עוצמתה הכלכלית של מדינתנו, שיקרעו על החזרת התורה לאכסניה שלה והתמלאות ארצנו בישיבות אולפנות, כל החולצות של הערבים לא יספיקו להיקרע, על כל מה שיש לנו, בשוב ד� שיבת ציון.

שאלה:
פתקים בכותל

תשובה:
שאלה.
האם מותר לשים פתקים בחורים שבכותל
תשובה.
א. קודם כל יש לדון אם בכלל מותר להכניס אצבעות לחורים שבכותל. בספר "משכנות לאביר יעקב" הוא אוסר את הדבר, כיון שאסור להכנס להר הבית והכותל הוא חלק של הר הבית (פרק ראשון של מסכת תמיד). אבל בעל אבני הנזר מתיר מכמה נימוקים שכל אחד מהם מספיק.
1. אין הכרח לומר שהכותל בעצמו שייך לקדושת הר הבית, שהרי השערים נמצאים בתוך הכותל, וכתוב שבשערים היו מורידים את הנעלים לפני שנכנסו להר הבית, הרי שהשערים נחשבים מחוץ להר ולא חלק ממנו.
2. אף אם נאמר שהכותל הוא הר הבית, כניסת אצבעות היא רק ביאה במקצת שאינה נחשבת ביאה.
3. גם אם נאמר שביאה במקצת היא ביאה, מכל מקום זו ביאה שלא כדרכה, כי דרך האנשים להכנס דרך שערים ולא דרך קירות.
4. לא ברור שהגגות נתקדשו, אבל יש שהחמירו בזה, למשל רבנו הרב צבי יהודה לא היה מכניס אצבעותיו בתוך אבני הכותל- אבל היה מנשק אותן.
ב. גם אם אין לכותל קדושת הר הבית, ודאי יש לו קדושת בית- כנסת. וגם בקירות בית כנסת אין לעשות שימוש חול.
ג. באשר לפתקים עצמם, הנה יש דיונים אם מותר להניח סידור בין אבני הכותל, אך הסידור הוא קודש והפתק הוא חול. אמנם האדמו"ר ממונקטאש כותב שיש לו מסורת מרבותיו "אור החיים" הקדוש, שנתן לאיש אחד פתק לשים בכותל ובו כתוב: "אחותי, יונתי, תמתי". אבל הפתקים שלנו אינם במדרגת מכתב בעל אור החיים הקדוש שנכתבו בלשון נוכח אל השכינה! על כל פנים, אם מותר להכניס אצבעות, מותר להכניס פתקים.קשה לאסור את הדבר. אך בודאי מי ששופט, יש להמליץ בפניו שיימנע. כי במה שנוגע לקדושת הר הבית ולמורא מקדש, הרבה יש להחמיר. היו אפילו גדולי ישראל שנמנעו בכלל להתקרב לכות, גם בצירוץ שיטת הרדב"ז שהכותל הוא כותל בית המקדש עצמו (שו"ת הרדב"ז ב תרצו), ואף על פי שזו שיטה דחוקה, כיון שהדבר נוגע למורא מקדש, הם בחרו להחמיר.
לכן במקום לשים פתקים בכותל, יש להמליץ להתפלל ישירות לרבונו של עולם, שאינו זקוק לפתקים. רבנו הרב צבי יהודה הסתייג מהכנסת פתקים לתוך הכותל וציין שיש בכך בעיה של ביאה במקצת (ס� רבנו 304) וכאשר הזכיר תלמיד חכם לרבנו הרב צבי יהודה את המנהג להכניס פתקים בתוך הכותל המערבי, אמר לו רבנו שאין לעשות כן, ואפילו אצבעות יש להימנע מלהכניס. אמר לו אותו תלמיד חכם, אבל כך מנהג ישראל. השיב רבנו" יש מנהג אותיות גהינם (למקדשך תוב 12-13).
וכן אמר רבנו שמרן הרב קוק נזהר מלנשק אבן שאינה בולטת. וכן כתב עליו: "והיה נזהר מלנשק אבן שאינה בולטת. וכן כתב עליו: "והיה נזהר מהכנסת אצבעות היד לבין אבני הכותל (לשל באלול א עמ� נט עמ� עא).

שאלה:
שאלה : האם חייבים לתת ביכורים בשנת שמיטה? הרי הפירות אינם פרטיים אלא שייכים לכולם (שאלו ילדי הגן)?


תשובה:

תשובה: 1) אמנם הפירות של שנה זו אינם פרטיים אלא כולם יכולים להנות מהם, אם גם בעל השדה עצמו יכול להשתמש בהם, לכן יוכל לקיים מצות ביכורים. וכן כותב רש"י על הפסוק "ראשית ביכורי אדמתך" (שמות כג יט), ש"אף השביעית חייבת בביכורים".

ידיעון 420 - 20.5.94

2) אבל יש אומרים שבשנה זו, כיון שהפירות הם הפקר, ואי אפשר לאמר בשעת הבאתם את מקרא הביכורים "האדמה אשר נתת לי" (דברים כו ), אין כלל מצות ביכורים (גור אריה שמות שם, אור החיים דברים שם).
3) לכן להלכה יש להביא ביכורים, כדעתו המפורשת של רש"י. וכן סובר הרמב"ם שסתם שיש להביא ביכורים, ולא חילק בין שנה לשנה, ואם סבר שאין מצות ביכורים בשנת שמיטה, היה צריך לפרש (מנחת חינוך צא).

שאלה:
כיסוי ראש לגרושה ידיעון385

תשובה:
שאלה: האם אשה גרושה חייבת בכסוי ראש. הדבר מעכב התקשרות למטרת
נישואין וכן יוצר הרגשת מחנק עקב העבר?

תשובה:
מן הדין, אלמנה וגרושה חייבות בכסוי ראש.
אך הג"ר פיינשטיין הוכיח שאפשר להקל בשעת דחק גדולה כגון מניעת פרנסה (אגר"מ חאה"ע ח"א ס� נז), או עיכוב קשר לקראת נישואין (אגר"מ חאה"ע ח"ד ס� לב ד). וכן יש מקום לשקול מצב של הרגשה פנימית קשה ביותר.

שאלה:
לשון הרע על גוי

תשובה:
לשון הרע על גוי


שאלה:

הרב אמר, שמותר לאמר לשון הרע על גוי גם בלי תועלת. האם תועלת
אינה תנאי הכרחי בכל דבור. כי אם לא, זה דברים בטלים; שזה סניף של ליצנות, לפי רבינו יונה בשערי תשובה.

תשובה:

אין הכי נמי, אך יש בכך דברים בטלים וליצנות, אז זה אסור מצד זה. לא מפני שזה לשון הרע. אם זה לתועלת, גם בישראל מותר, בצירוף עוד תנאים, אך בגוי אין איסור שנאמר, לא תלך רכיל בעמך. והרי אינו עמך.
כלומר, דין חמור זה של לשון הרע שייך לאחווה הפנימים שיש מתוך האומה הישראלית. אך בהחלט ייתכן, שלשון הרע על גוי, אין בה משום דברים בטלים וליצנות, כיוון שיש בזה צורך רציני מסויים. על אף שאינו מוגדר כתועלת המתירה לשון הרע על ישראל. דבר שתלוי בהרבה תנאים.

שאלה:

וכן מצד שיש בזה נזק לאומר עצמו, בהגדרת רבנו יונה שלשון הרע היא בחירה להרשיע.

תשובה:

נכון שלפי רבנו יונה, מלבד האיסור שבלשון הרע מצד הנזק לזולת, יש נזק עצמי לאדם כיוון שעסוק בלהדגיש את הרע שבמציאות ולא לתת את הטוב שיש בה.
אך הגדר הזה הוא אחרי שהחלטנו שזה אסור. כלומר, אם נפסק שזה לשון הרע, אז יש בכך רקבון פנימי זה באדם שמדבר רע איפה שצריך לדבר טוב, אבל אם נפסק שמותר, אז מתברר שזהו מקום שמותר לדבר על הרע שקיים, כמובן בלי שקר, ואז אין נזק פנימי לאדם.

שאלה:

אם הגויים חייבים ללמוד שבע מצוות בני נוח, עפ"י פירוש שלנו (ואז הם צריכים ללמוד חפץ חיים) או לפי פירוש שלהם (שיהיה ישר והגון), אז קל וחומר שאנחנו כלפיהם מחוייבים בהתנהגות ישרה והגונה. ובמיוחד בדבר יסודי כמו שמירת הלשון.

תשובה:

לא כתוב בשום מקום שגויים חייבים בשמירת הלשון, לא בשבע מצוות בני נוח החמורות ולא בשלושים ואחת המסתעפות (חולין צב א). אמנם בהקדמה לש"ס של רב ניסים גאון, כתוב, שהם חייבים בכל מצווה שהסברא מחייבת, ואולי לשון הרע נכלל, אך בזה אין הכרח, אלא בתוך האומה פנימה.
2 ידיעון בית אל
מס� 377
פר� קרח

שיש יחסי אחווה בין האנשים, אך אם לא כן, למה שהסברה תחייב. ואמנם, תקנו חכמינו כמה תקנות כלפי גויים משום דרכי שלום, כלומר התנהגות ישרה והגונה כלפיהם, הן בתחום התמיכה הכספית, הן בתחום היחסים החברתיים הבין אישיים, כגון: ניחום אבלים, ביקור חולים ואמירת שלום. אך לא מצאנו שם ענין שמירת הלשון. שהרי בהחלט יש יתרון לדבר לשון הרע בלי הריסת השלום.

שאלה:

וכן מצד שזה גורר לדיבורים אסורים, ויש גם מדרש שקשור לזה. "חשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי" (תהילים נ כ). אמר ר� יוחנן: "אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך תתן דופי". ריב"ל אומר, אמר דוד: "אם דברת בעשיו שהוא אחיך סופך לדבר בבן אומתך זה משה...שנאמר וידבר העם באלוהים ובמשה" (דברים רבה כי תצא ט).
לפי מה שכתוב שם למלעלה שסבבו את ארץ אדום כשלא נתן מלך אדום מעבר בגבולו ותקצר נפש העם בדרך והיו מדברים בו לה"ר לכן סופם: "וידברו באלוהים ובמשה".

תשובה:

אדרבה, מכאן הוכחה שאין איסור עצמי של לשון הרע על גוי, שהרי כך באו מצד זה שמתוך הרגל, יגררו לדבר לשון הרע על יהודים. ואמנם, יש כאן הדרכה של המדרש להזהר מהגררות אחרי הרגל, אך דבר זה לא נפסק בגמרא ולא בפוסקים, רק שאין הלכה כן. ולא עוד אלא, שהמדרש אינו מדבר על מעשה חד פעמי, אלא על התרגלות. ובהחלט זו מידה רעה להתרגל לכך. ובכלל, אם כי מן התורה אין מצווה לאהוב גויים, אך כתב רבנו חיים ויטאל, בתאורו את העדינות והאצילות הנפשית הנצרכים כהכנות לרוח הקודש, שיש לאהוב את כל הבריות, אפילו גויים (שערי קדושה).

שאלה:
מי שאכל מזונות כשיעור ברכה אחרונה ושתה יין בשיעור שהוא ספק ברכה אחרונה, האם יכול לצרף את היין לברכה מעין שלוש "על המחיה", ולהוסיף "על הגפן ועל פרי הגפן"?

תשובה:
1. שאלה זו לא נתבארה בגמרא ואצל רבותינו הראשונים. אמנם בספר תרומת הדשן (א, סי� ל) נשאלה שאלה דומה, לגבי אדם שרוצה לשתות משקה אשר יש ספק בברכתו, בורא נפשות רבות או ברכה מעין שלוש, ועל כן הוא רוצה לשתות אותו יחד עם עוד שני מאכלים, אחד שברכתו בורא נפשות רבות, ואחר שברכתו מעין שלוש, ואז יצא ידי חובה �ממה נפשך�.
2. והוא פסק שאין לעשות כן, דאין להכניס נוסח בתוך ברכה משום ספק, כי כמו שאין לומר ברכה שלמה משום ספק, כך אין להוסיף חלק בתוך ברכה משום ספק (ב"י או"ח סי� רח). (והכוונה שהוא אוכל מאכל נוסף אשר ברכתו מעין שלוש אינה זהה, כגון ששתה משקה שברכתו ספק "על הגפן", ורוצה לאכול תאנים שברכתם "על פרי העץ") (ט"ז סוס"י רח).
3. והביא ראיה לכך ממה שמסופר בתלמוד הירושלמי, שרבי ירמיה לא אכל חטים שלמות מימיו, כיוון שיש ספק על ברכתן האחרונה: בורא נפשות רבות, או מעין שלוש (וברכתן הראשונה "על פרי האדמה").
4. השולחן ערוך והרמ"א הבינו את דבריו של ספר "תרומת הדשן", שאף בדיעבד אין לעשות כן, ואם כבר אכל מאכל מסופק זה, אין לו תקנה (שו"ע או"ח סי� רח סע� יח).
5. אבל הט"ז חלק על פירושם, והסביר שרק לכתחילה אין לאכול דבר שברכתו מסופקת, כדי להוסיפו אחר כך בתוך ברכה על מאכל אחר. אבל בדיעבד, אם כבר אכל ואינו יודע מה יברך, עדיף לכלול בברכה, שהרי אין כאן ברכה לבטלה, וזה טוב יותר מאשר לא לברך כלל (ט"ז סוס"י רח). והסכימו אתו הפוסקים האחרונים, האשכנזים והספרדים.
6. הנדון שלנו קצת שונה, כי בעניין הקודם ברור שיש חיוב ברכה, אלא שאיננו יודעים מה היא, מה שאין כן פה, שיש ספק אם בכלל צריך לברך, והרי ספק דרבנן להקל ורבנן פטרוהו, שהרי אין יין ומזונות מצטרפים לשיעור אחד (שו"ע או"ח סי� רי סע� א). ואולי בזה לא יסכים ה"תרומת הדשן" שאפילו בדיעבד אין להכניס נוסח מספק. אבל מצד שני יש לומר, שכיוון שבדיעבד הסכים "תרומת הדשן" להוסיף נוסח מספק, מה לי ספק זה מה לי ספק אחר.
6. קשה להכריע מסברה, וגם אצל רבותינו האחרונים לא מצאתי הכרעה (ועיין שו"ת כרם חמד סי� ה). אמנם שמעתי מתלמידי חכמים, שבפועל נוהגים לברך.

#סיכום:## מי שאכל מזונות כשיעור ושתה יין ספק כשיעור, יכול לברך ברכת מעין שלוש ולכלול "על הגפן".

שאלה:
האם מותר לאכול ממתקים מחוץ לארץ או שיש בזה חששות?

תשובה:
(ציטוט מתוך חוזר 221 של מחלקת הכשרות הארצית של הרבנות הראשית לישראל, אשר בראשה עומד הג"ר נשר):
"רבות התרעמנו בנושא הנידון, הן בעיתונות והן בחוזרנו �צרור ידיעות�, והעמדנו את הציבור על המכשולים הגדולים הטמונים בממתקים המיובאים מחו"ל ללא כל הכשר, הן השוקולד והן הסוכריות השונות והמסטיקים למיניהם. כתוצאה מפניותינו החוזרות נמנעו ונמנעים רבים מלהשתמש בתוצרת זו שאינה כשרה כלל, ואזהרותינו חדרו לתודעת הציבור, במיוחד בחוגי המחנכים המזהירים את התלמידים - תינוקות של בית רבן - לא להזדקק כלל לסוכריות, שוקולד, מסטיק, ביסקוויטים וופלים למיניהם בלתי כשרים, המגיעים הנה מחו"ל בדרכים שונות.
לאחרונה חלה פרצה נוספת בנידון, על ידי שיווק שוקולד וממתקים לא כשרים המיוצרים בבתי חרושת של נכרים בארצנו, ורבים נכשלים בהם, מאחר והסוחרים הבהולים על ממונם מוכרים תוצרת נכרית זו זול יותר מאשר תוצרת יהודית כשרה, ורבים הולכים שולל וקונים את השוקולד והממתקים מבתי חרושת של נכרים ומאכילים בהם את ילדיהם וגם מגישים את זה בתור כיבוד לאורחים, חגיגות "בר מצווה" וכדו�.
במקרים רבים היינו עדים לתופעה זו והגבנו מיד במקום. זאת ועוד, בחנויות מכולת וממתקים, וגם בריכוזי ילדים ונוער, ישנן מכונות מיוחדות ה"מגישות" סוכריות, מסטיק וממתקים אחרים תמורת מטבע אשר משלשלים בהן, מבלי לדעת מראש אם הממתקים והמסטיק כשרים או לא. לרוב, מובאת תוצרת זו מחו"ל ללא שום תעודת הכשר וקיים חשש סביר שהתוצרת הזאת אינה כשרה כלל.
נוכחנו לדעת שלמכונות הללו "קליינטים" קבועים של תינוקות של בית רבן, אשר אינם מודעים לזה ואינם יודעים להבחין בין תוצרת כשרה ללא כשרה. למניעת הכשלת הרבים ובמיוחד עקרות בית וילדי בית הספר בכל מקום ומקום, הננו פונים בזה לכל משרדי הרבנות, הרבנים המקומיים ורבני השכונות ובתי הכנסת, להיות ערים לתופעה זו, לעמוד על המשמר ולהזהיר את הציבור לבל ייכשל בתוצרת בלתי כשרה, הן זו המיובאת הנה מחו"ל והן זו המיוצרת כאן בארצנו על ידי לא יהודים".

שאלה:
-

תשובה:
1. אחרי שהרופאים הוכיחו שיש מידה מסוימת של סכנה בעישון, פשוט שאסור, כמו שכתוב: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" (דברים ד טו). ואפילו אם לא היתה בזה סכנת נפשות, אלא רק נזק בריאותי, גם כן היה אסור כדברי הרמב"ם: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם, מדרכי השם הוא... לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף" (רמב"ם, הלכות דעות ד א). אמנם מותר לעשן כמות קטנה של סיגריות, שאותה קובעים הרופאים שאין בה נזק בריאותי.

2. אמנם הג"ר משה פיינשטיין כתב "מכיון שיש חשש להתחלות מזה מן הראוי להזהר מזה, אבל לומר שאסור הדבר מאיסור סכנתא, מכיון דדשו בה רבים, כבר איתא בגמרא בכהאי גוונא �שומר פתאים ד" בשבת דף קכט ובנדה דף לא" (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, סי� מט). אבל אין דבריו מחוורים, שהרי מדובר שם בגמרא בסכנה סגולית או רחוקה מאוד, כגון הקזת דם ביום שני וחמישי (שבת קכט א), המשמש מיטתו ביום תשעים (נידה לא א), ברית מילה ביום מעונן (יבמות עב א), או אוכל תאנה שניטל עוקצה ואינו חושש משום גילוי (עבודה זרה ל ב). אבל לא בסכנה ברורה שהוכיחו הרופאים בעשרות מחקרים. על זה לא נאמר "שומר פתאים ד"�, אלא: "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו" (משלי כב ג).
ויש לומר שבשנת תשכ"ד כאשר כתב הג"ר משה פיינשטיין את תשובתו, טרם הובררה סכנת העישון בצורה ודאית. ונמסר לי על-ידי תלמיד חכם, שהגרמ"פ פרסם בישיבתו ובישיבות אחרות דף, ובו הוא מודיע שפסק ההלכה שלו נאמר על יסוד ידיעות שנמסרו לו אז, שאין סכנה ברורה, ולא לאור המידע החדש שהתפרסם מאז.

3. עוד כתב הגרמ"פ: "ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין" (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, סי� מט). גם זה אינו מחוור. מגדולי ישראל בדורות שעברו, ודאי שאין ראיה, כיוון שאז טרם ידעו שהעישון מזיק, ואדרבא, סברו שהוא מבריא ומרפא (אורחות חיים סי� תפא. אשל אברהם סי� תקסז).
אמנם גם מגדולי הדור שלנו שמעשנים אין ללמוד הלכה, שהרי לא תמיד לומדים הלכה מפי מעשה, כפי שאמרו חז"ל: "אין למדים הלכה מפי מעשה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה" (בבא בתרא קל ב). ויכולות להיות סיבות רבות לכך שתלמיד חכם גדול מעשן. ייתכן שהוא מעשן כמות מועטת שאין בה סכנה לדעת רופאים, או שלא ידע שיש בכך סכנה, או שהתרגל ולא יכול לפרוש (עיין אבני שיש לגר"י רוטמן עמ� 17). ואדרבא, הרב דסלר העיד על עצמו שעישן אף-על-פי שהיה מודע לכך שהדבר מזיק לו ביותר, ובכל זאת לא הצליח לפרוש, עד שלבסוף התגבר (מכתב מאליהו א, עמ� 79, 111, 225).

4. ומה שאמר לי מישהו שאין לאסור עישון מפני שהוא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה - בוודאי אינו שייך, כי אין כאן גזרה חדשה, אלא הכרעה הלכתית שעישון נכלל בדברים האסורים משום סכנה. וכבר אמרו דרך צחות שבוודאי ריאותיו של אדם אינן מתחשבות בכך שרוב בני אדם אינם יכולים לפרוש מעישון!

5. וכן יש טוענים שהיזק העישון אינו ודאי, והרבה מעשנים מתהלכים בריאים עד סוף ימיהם. גם זו אינה טענה, שהרי גם לספק סכנת נפשות אין להיכנס, ומחללים שבת גם על ספק פיקוח נפש.

6. אמנם בספר לב אברהם כתב "ואי אפשר לאסור את העישון על פי דין תורה כי אינם מזיקים רק כעבור כמה שנים" (לב אברהם ב, פרק ב סע� א עמ� לה הערה 2). כיוון שכל סיגריה כשלעצמה אינה מזיקה, אלא רק הפעולה המצטברת, לכן אי אפשר לאסור. זו סברא מחודשת, ולא צוין שם מהו מקורה. אמנם היא מופיעה בשם הגרש"ז אויערבאך והגר"ע יוסף, ואם כבר הורו זקנים נקבל. אבל הוא בעצמו מוסיף: "מאוד מאוד צריך אדם להרחיק עצמו ולהזהר מעישון סיגריות... מזיקים הם לגוף עד כדי סכנת נפשות במשך הזמן" (לב אברהם ב, פרק ב סע� א עמ� לה).אם כן הוא מודה שעישון מזיק עד כדי סכנת נפשות, אבל בכל זאת אי אפשר לאוסרו מן הדין.

7. וכן הביא שם בשם הגרש"ז אויערבאך "שהרי כתב הרמב"ם בהלכות דעות על כמה מיני מאכל שהם רעים ביותר והרי הם לגוף כמו סם המות. ואפילו הכי כתב: �וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם�, ולא כתב לשון איסור" (לב אברהם שם, הערה 2 לפרק ב, עמ� יז).
גם דברים אלה אינם מוכרחים, כי בוודאי שאם אוכל מהם רק לפעמים, אין סכנה, ובכל זאת ראוי שלא לאוכלם לעולם. אבל לאכול בהתמדה ודאי אסור אם אמנם הם כסם המוות, וכן עישון בכמות מועטת אינו מסוכן. ויש מקום להוסיף שיש אולי הבדל בין מאכלים רעים ובין עישון, כי האורגניזם מתגבר על מאכלים אלו ומחזיר את הגוף לבריאותו, מה שאין כן בנזק העישון שהוא מצטבר.
למעשה, המעשן בקביעות סופג תוך כמה שעות הרבה יותר מן המנה הממיתה של הניקוטין, ובכל זאת, אין הרעלת ניקוטין, כי הוא נקלט בכמויות קטנות שהאורגניזם מפרק בצורה רציפה. אבל ההשפעה על הריאות ועוד כמה אברים היא בלתי הפיכה.

8. יש שרצו להוכיח מדברי הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות", וכו� (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא ה) שאינו איסור מן התורה אלא מדרבנן, וגם אינו מחוור, שהרי לא מדובר שם על סכנה ישירה, אלא על גזרות חכמים מפני דברים שסכנתם רחוקה. למשל: "לא יניח אדם פיו על הסילון (צינור) המקלח מים וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה" (רמב"ם שם ו). "צריך ליזהר מליתן מעות בפיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין" ועוד (שו"ע יו"ד סי� קטז סע� ה).
אדרבא, המעיין בדוגמאות אלה, ובעוד דוגמאות המובאות שם, יודה שעישון הרבה יותר מסוכן. אמנם גם אם יודו שעישון אסור מדרבנן, הרי גם זה איסור.

9. יוצא שלעישון מרובה יש דין סכנה ודאית ולא של סכנה רחוקה. מחקרים הראו שאחד מתוך עשרה שמעשנים הרבה נעשה חולה בלב, במוח, בכליות או בסרטן ריאות. שמונים אחוז מסרטן ריאות נובע מעישון.
העובדה שיש עלייה תלולה בסרטן הריאות מקבילה למספר המעשנים ההולך וגדל, וכן שמחלה זו מופיעה פי שש אצל מעשנים, מאשר אצל אלה שאינם מעשנים, ויותר אצל מעשני סיגריה מאשר מעשני מקטרת או סיגר, וכן שהיא נדירה אצל נשים - מראה שיש קורלציה סטטיסטית בין סרטן ריאות ובין עישון.
10. אגב, יש לציין שפרסום מידע רפואי על סכנת העישון לפני כשלושים שנה, לא הביא לירידה בעישון, רק מספר מצומצם של אנשים חדלו לעשן וגם באופן זמני. אמנם, העישון יוצר רק התרגלות ולא התמכרות, זאת אומרת אינו יוצר תביעה שסיפוקה נעשה צורך נפשי וגופני. הוא ניתן לריסון, ואפשר להיגמל בכוחות עצמיים ללא מיחושי הינזרות מיוחדים. ובכל זאת הוא מתחבב על אנשים, וכמעט כל אלה שמתחילים לעשן ממשיכים כל ימי חייהם. יש גם להוסיף שאינטרסים כלכליים ופיסקליים מונעים הרחבת ההסברה ונקיטת אמצעים לצמצום העישון.


1. פעמים רבות פרסמו רבנים וכן רופאים דתיים את איסור העישון על-פי ההלכה, בארץ ובחו"ל. וכבר בדורו כתב החפץ חיים שאסור לחלושי כוח לעשן משום "ונשמרתם" (ליקוטי אמרים יז. זכור למרים י עמ� כח. תורת הבית סי� פד), ובדורו טרם נתברר כל הנזק הנגרם על-ידי העישון. וכן כתב הג"ר חיים דוד הלוי לאסור עישון משום "ונשמרתם" (עשה לך רב ב, סי� א). וכמה פעמים יצא הרב יעקב רקובסקי, רב ביה"ח "הדסה", באזהרות כנגד סכנת העישון.

2. הכלל העולה הוא, שיש להימנע מעישון בין אם נאמר שהוא איסור מן התורה כהגדרת הרמב"ם: "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו, ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר: �השמר לך ושמר נפשך� (דברים ד ט; הלכות רוצח ושמירת הנפש יא ד. ועיין שו"ע יו"ד סי� קטז סע� ה הגה), בין אם נאמר שהוא איסור מדרבנן ובין אם נאמר ש"מאוד מאוד צריך אדם להרחיק עצמו" (לב אברהם ב, פרק ב סע� א עמ� לה), או "ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה, מן הראוי להזהר מזה" (שו"ת אגרות משה יו"ד ב, סי� מט). על כל פנים לכל הדעות היחס לעישון הוא שלילי על-פי ההלכה, וכל הדיון הוא על דרגת השלילה.

3. מלבד הנזק הבריאותי, יש עוד כמה מכשולים הלכתיים בעישון, כגון עישון בבית הכנסת ואפילו שלא בשעת תפילה שהוא אסור משום קלות ראש (שו"ע או"ח סי� קנא סע� א. שו"ת שאילת יעבץ ב, סי� ט. ספר חיים לר� חיים פלאג�י סי� מה סע� ה. ערוה"ש או"ח סי� קנא סע� ה. כף החיים ב, או"ח סי� קנא אות י, יג. שאילת שלמה א, סי� סה עמ� 139).

4. וכן ההיתר לעישון ביום טוב אינו כל-כך פשוט (עיין ביה"ל סי� תקיא ד"ה אין עושין מוגמר.שמירת שבת כהלכתה פרק יג סע� ז עמ� קלא מהדורת תשל"ט), ובוודאי שיש להיזהר מחשש כיבוי, כגון: לא להפיל את האפר הצבור בראש הסיגריה שיש בו ניצוצות דולקים. גם לגבי היתר עישון ביום צום ובמיוחד בתשעה באב, דנו האחרונים (מ"ב סי� תקנה ס"ק ח. שו"ע סי� תקסח סע� יב). וכן לפעמים אדם דוחק לסיים את השבת מפני שהוא להוט לעשן, ונמנע מלהוסיף מקודש על החול.

5. מכיוון שעישון אינו צורך חיוני לאדם, בוודאי שיש בו משום בזבוז כסף למי שיכול לחדול מלעשן, ובוודאי שלא להתחיל בכלל.

6. חמור יותר הוא מה שהרבה מעשנים גורמים אי נעימות לאחרים. ואין זה מספיק לבקש רשות, כי פעמים רבות אדם "אנוס" על-פי הנימוס שלא לסרב, או שהוא מתבייש, ונתינת הרשות אינה בלב שלם. וחז"ל אמרו על הפסוק: " כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם" (קהלת יב יד) "אמר רב: זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס בה ושמואל אמר: זה הרק בפני חברו ונמאס" (חגיגה ה א).
מרוב הרגל יש מעשנים ששכחו כבר שהם גורמים צער לחבריהם. בתחבורה הציבורית במיוחד הינם עוברים על ההוראות שלא לעשן כלל באוטובוס עירוני, ולעשן רק בחלק האחורי של אוטובוס בין עירוני. יש צורך בעדינות וברגישות רבה בעניין זה. וכן להיזהר שלא ללכלך באפר סיגריות מקומות ציבוריים ופרטיים, וכן לא לטנף כלים.

7. המעשנים גורמים לפעמים לא רק אי נעימות לחבריהם אלא גם נזק בריאותי. שהרי גם הסובבים אותם סופגים מעשן הסיגריות. בייחוד הדבר אמור לגבי אנשים שעובדים יחד במקומות סגורים. אין לאדם רשות להזיק לעצמו, ובוודאי אין שום הצדקה לכך שמזיק לחברו.

8. אגב, לפעמים אדם מבקש סיגריה מחברו, וכאשר אין חברו נותן לו בלב שלם, אלא אנוס על-פי הנימוס, יש בזה צד של אבק גזל.

9. התחלת העישון אצל צעיר נובעת מרצון להראות שהוא כבר גבר, כיוון שבחברה שלנו העישון מוחזק כסימן של גבריות. וכן צעירות מפני שהעישון הוא ביטוי לאמנסיפציה החברתית של האשה. וכבר הגדיר החפץ חיים שהעישון ראשיתו גאווה.
20. ומצאנו בגמרא: "אמר ליה רב לחייא בריה: לא תשתי סמא (אמר רב לחייא בנו: אל תשתה סמים)" (פסחים קיג א), ופירש רשב"ם: "לא תשתי סמא אל תשתה סמים, מפני שנקבע להם ווסת (הרגל גופני ונפשי), ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות, ואפילו לרפואה לא תישתי, אם אפשר לרפואה אחרת". וכן פירש רש"י: "לא תשתי סמא לא תלמד לשתות סמים מפני שתקבע להון ווסת, ויהא לבך שואלך, ותפזר מעות. לישנא אחרינא: לא תהא רגיל לשתות סממנים, כדאמר (פסחים מב ב) כל מילי דמעלי להאי קשה להאי (כל דבר שמועיל לזה, קשה לזה)".
על כל פנים, הזכרנו שעישון אינו יוצר התמכרות ואפשר להיגמל ממנו בלי סבל ניכר, באמצעות כוח הרצון - שהוא הכוח היותר פנימי שבאדם.

שאלה:
-

תשובה:
הראו לי במקרה מכתב למערכת עיתון "הארץ" בעניין הפלה, הקובל נגד שני הרבנים הראשיים לישראל שהפלה "לפי פוסקים אחדים מהווה רצח".
בא הכותב וטען שלפי הרמב"ם אינו כן, ומתוך כך האשים את שני רבנינו הראשיים "בסילוף ההלכה".
לעניות דעתי על-פי המקובל בספרות המדעית, היה צריך ראשית כל לברר מי הם "הפוסקים האחדים" אשר להם התכוון הג"ר עובדיה יוסף. אז היה נודע שאין הכוונה לרמב"ם אלא לבעלי התוספות (סנהדרין נט א). מניין לי? - ספרי הרב עובדיה יוסף פתוחים לכל מעיין! ובספרו שו"ת יביע אומר (ד, אה"ע סי� א) מוסברת דעה זו באריכות, בצירוף רשימת גדולי ההלכה שתומכים בה.
כמובן, לא באתי לדון כאן אם הרמב"ם צודק, או צודקים בעלי התוספות, או שמא ניתן להשוות דעותיהם. רק באתי לתבוע את עלבון היושר האינטלקטואלי וההקפדה המדעית.
כמו כן, כשהרב הראשי הגר"ש גורן, מעלה שהפלה מהווה ביטול פרייה ורבייה ומניעת חיים - הוא "התעלם מדין מפורש", לפי הכותב. עם כל זאת אי-אפשר גם להתעלם מן העובדה שדעת הרב גורן קיבלה ביסוס הלכתי בדורות הקודמים (שו"ת חוות יאיר סי� לא. שו"ת בניין דוד סי� מג. שו"ת משפטי עוזיאל ג, חו"מ סי� מז).
וכמובן, לא באתי להכריע כאן מי "צודק". ואמנם הגר"ע יוסף הקדיש אף לנקודה זו דיון רחב ומפורט, ובחן אותה מכל הצדדים (שו"ת יביע אומר ד, אה"ע סי� א). רק באתי לומר שגם הביקורת צריכה להיות מבוקרת!!
ולא נחה דעתו של הכותב עד שהשווה את סגנונם של שני הרבנים הראשיים עם "ההלכה" של הכנסייה הקתולית! מי שמעמיד את הדברים בצורה זו, זוכה בוודאי ליתרון פולמוסי מסוים, אבל ספק גדול אם זה תורם לליבון האמיתי של הבעיה.
ההקפדה המדעית המקובלת היתה דורשת לעיין תחילה בכתבי הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר שם. אסיא א, עמ� 94-78), שם מבואר שאם אמנם הוא סובר שההפלה היא רצח, אין זה כלל וכלל "במובן הקתולי" של הדבר, ושאין כוונתו שרצח זה כרצח של אדם חי ובר קיימא, אלא שיש כאן קטגוריא מדעית אחרת לגמרי של רצח (אביזרייהו דרציחה). ולכן, לעומת "ההלכה" הקתולית שתובעת הצלת העובר במחיר של חיי האם, הנה הגר"ע יוסף - להבדיל - כותב שמותר לבצע הפלת עובר כאשר נשקפת סכנת חיים לאם. עד כאן על היושר האינטלקטואלי.
יתר על כן, נראה לי כי מדרך היושר של התורה והמוסר האנושי שלפני שמחליטים דברים כאלה על מישהו - וקל וחומר כשמפרסמים על שני רבנים ראשיים לישראל שהינם מסלפי הלכה - יש לשאול ולברר מהם בעצמם את הסתירה שבדבריהם, או לכל הפחות לבדוק בדבריהם שבכתב.

כיוון שהכותב מוחזק כאדם חשוב אשר האמת נר לרגליו, מסתבר שאין כאן אלא שגגה שיצאה מפי השליט, ולעומת זאת גדול יותר הצער בקריאת דבריו.
ועוד פעם עלי להדגיש, שלא באתי כאן לדון לגופו של עניין, כי יודע אני בעצמי שאיני כלום ואינני יודע כלום, אלא רק לתבוע את עלבון היושר.
עיתון "הארץ" תשל"ז.

שאלה:
-

תשובה:
אזהרה: אין כאן פסיקת הלכה, אין כאן חכמה, אלא מלאכה של איסוף וסידור הלכות כדי לסייע ללומדים.
א. אין להעמיד חולה מסוכן על מצבו, שמא יישבר לבו1 .
ב. אכן, יש להודיע לחולה שמצבו רציני כדי שיתפלל2.
ג. אין לעשות בפניו דבר שעלול להזכיר לו את מיתתו3.
ד. כמו-כן אין לגלות מצב החולה לקרוב, אשר לבו יפול בקרבו, ומתוך כך ישבור את לבו של החולה4.
ה. אפילו אם האב (או האם) גוזר על בניו, שיגלו לו את דעת הרופאים, אין להם לשמוע5.
ו. אין לגלות לחולה במה הוא חולה, שיש לו סוג של מחלה שידיעתה גורמת בדרך כלל לפחד ודיכאון6.
ז. גם אם החולה חושד שיש לו מחלה שאין לה הצלה מן המוות, אסור לגלות לו7.
ח. ובכלל אין לומר על חולה, שאין לו סיכויים שיבריא8, ולא עוד אלא שיש להבטיח לו שיחיה9, ולתת לו טיפולים רפואיים שמגבירים את ביטחונו של החולה בהחלמתו10.
ט. אסור לגלות לחולה שיש לו מחלה, אשר יתייסר בה ייסורים קשים וארוכים11.
י. אמנם מי שסובל ייסורים גדולים, ומצפה למות, יש לומר לו שבקרוב המוות ישחררו מהם12.
יא. ולעולם לא ישים אדם ביטחונו ברופאים אלא בד�13.
מקורות:

1. "מי שחלה ונטה למות, אומרים לו התודה" (שבת לב א) ואומרים לו: "הרבה שנתודו ולא מתו, והרבה שלא נתודו ומתו. והרבה הולכין בשוק שמתודין, שבזכות שאתה מתודה אתה חי" (רמב"ן, ספר תורת האדם עפ"י מסכת שמחות וכן נפסק בשו"ע יו"ד סי� שלח סע� א). "ומשמע דדוקא בנטה למות, אבל בלא נוטה למות אין אומרים לו שיתודה, כדי שלא יהא נשבר לבו, ואע"פ שאומרים לו: �הרבה הולכים בשוק ומתודין�, מכל מקום כשאומרים לו לאדם התודה, שכן דרך כל המומתין מתודין, יודע שמסוכן הוא מאד, דאם לא כן, לא היו מזכירין מיתתו בפניו, ויהא נשבר לבו, לפיכך אין אומרים לו כך אלא בנטה למות" (ב"ח, טור יו"ד סי� שלח). והש"ך ביאר, שאין אומרים לחולה "שכן דרך כל המומתין מתודין", אלא הוא מלשון הטור, "ומכל מקום, נראה דדווקא בנטה למות, אומרים לו התודה, דאל"כ חושב שמסוכן הוא, וישבר לבו" (ש"ך שם ס"ק א). עיין ש"ך שם, דמבואר שלא "לגלות לחולה שהוא מסוכן, שלא יתייאש וידכא נפשו, ועל ידי זה יוחמר מצבו" (לב אברהם א, פרק יז סע� יד עמ� קכו עפ"י הנ"ל).
"האי מאן דבעי למיפק לאורחא, ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה, לידע דהדר ואתא לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה" (הוריות יב א) (מי שרוצה לצאת לדרך ולדעת אם יחזור לביתו או לא, יעמוד בבית חשוך, ואם רואה בבואה דבבואה ידע שיחזור לביתו. ואין לעשות כן, כי אולי תיחלש דעתו וירע מזלו), כי לפעמים, אע"ג שאין לו בבואה של בבואה, הוא חוזר, ובכל זאת אין לעשות כן, כי אולי מפני שלא יראה בבואה דבבואה, תיחלש דעתו ויתרע מזלו ולא יחזור (רש"י). והוא הדין בנדון דידן, אולי איזו רפואה הייתה מועילה לו, ועכשיו שחלשה דעתו, לא תועיל (שו"ת בצל החכמה ב, סי� נה).
ובגמרא נאמר, שאין לבקר חולה בשלוש שעות האחרונות של היום, שאז חולשתו גדולה (נדרים מ א), והמבקר כאילו חושב שהוא באפס תקווה ומתייאש על-ידי זה מלבקש עליו רחמים (ר"ן, נימוקי יוסף). הריטב"א אומר, שיסבור שהוא כבר מסוכן, שאין תפילה מועילה לו, ואז המבקר מתייאש מלבקש עליו רחמים, כסבור שזו תהיה תפילת שווא. "לכן גם בדידי� צריך שאל יתייאש עצמו מן הרחמים, ואל יחשוב שכבר אין תפלתו מועלת והיא תפילת שוא" (שו"ת בצל החכמה שם). ועיין להלן אות ב.
ועיין עוד ברמב"ם, שיש לספר סיפורים משמחים לחולה, שירחיבו את נפשו, ודברים שיסיחו דעתו, ויצחק מהם (הנהגת הבריאות לרמב"ם, תשובות כ"י לרמב"ם בענייני רפואה מובא בעיניים למשפט נדרים לט ב).
ועיין בתניא, שלפעמים אפשר להפיל אויב גיבור יותר מחברו, כשניגשים למאבק בזריזות הנמשכת משמחה, ובלב נקי מכל נדנוד דאגה ועצב מעולם (פרק כו). ובספר אוצר החיים לר"י צהלון, "פעמים ישמח את החולה, בדברים רכים לטובתם".

2. שו"ת בצל החכמה שם שמצד אחד יש למנוע מהחולה ידיעה כזו שתוכל לגרום שיחשוב כי כבר אין תפילה מועלת לו, אבל יחד עם זאת יש להודיע לו שלא יזלזל במחלתו, למען יבקש רחמי שמים.

3. "חולה שמת לו מת, אין מודיעין אותו, שמא תיטרף דעתו עליו, ואין קורעין חלוקו, ואין בוכין, ואין מספידין בפניו שלא ישבר לבו, ומשתיקין את המנחמים מפניו" (שו"ע יו"ד סי� שלז סע� א). "אפילו נודע לו, אין מצווין לו לקרוע, שמא תגדל דאגתו" (ב"ח שם). "אפילו על מת שאינו קרובו של חולה, דכיון שרואה החולה שזה הפלוני מת, ובוכין ומספידין עליו בפניו, נשבר לבו מפחדו שמא ימות גם הוא" (בה"ט שם ס"ק ב בשם הש"ך בשם הב"ח).
"ומזה יש ללמוד שאסור לגרום שום צער להחולה ויראו לשמח לבבו בכל היכולת" (ערוה"ש יו"ד סי� שלז סע� ב).
"משמתקרב הקץ אין להזכיר כלל את המוות, שלא להעמיד את החולה על חומרת מצבו ועל ידי כך להתיש כוחו" (הרפואה והיהדות לגר"ע יעקובוביץ עמ� 14
7).

4. "וכל אלו הדברים אין אומרים לו בפני עמי הארץ, ולא בפני נשים, ולא בפני קטנים, שמא יבכו וישברו לבו" (שו"ע יו"ד סי� שלח סע� א).

5. בשו"ת בצל החכמה: "כשמצוה לבנו בתורת כבוד אב להגיד לו האמת על דבר מחלתו - אסור להבן להגיד לו" כי כל דבר שהאב מצוה את בנו לעשות ואין לאב ממעשה זה הנאת הגוף, אין זה בכלל כיבוד אב ואם ואפילו שתהא לו סיבה חזקה. ומפני שאב שמחל על צערו, אין צערו מחול, לכן אפילו אם יצווה לצערו, אסור לציית לו. ודבר שמעצם עשייתו מוכיח שהוא לכבוד ויקר, יש בו משום כיבוד או"א, גם אם או"א לא יודעים מזה כלל (ב, סי� נה).
"אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים, או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר: אם לא תתן לי, לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, אינו מחויב לשמוע לו" (בית לחם יהודה, יו"ד סי� רמ� סע� טו בשם ספר חסידים סי� רלד ושם נוסח קצת שונה), "דהווי כציווה אביו לעבור על דברי תורה, שאינו מחויב לשמוע לו" (מקור חסד שם, לג"ר ראובן מרגליות). וכן נפסק בערוה"ש (יו"ד סי� רמ סע� מא). וברכי יוסף שם סע� י, כתב דאם אין בזה סכנה ישמע לו. (ועיין שו"ת ציץ אליעזר ה, קונטרס רמת רחל פרק ה סע� יא).
"ממילא הכי נמי אם הבן יודע מחלת אביו שזה חולי מסוכנת, והוא גוזר עליו שיגיד לו, אין לו לשמוע אליו, כדי דלא ליתרע מזליה" (שערים מצויינים בהלכה ד, סי� קצג ס"ק ב) "אם הבן יודע שמחלת אביו מסוכנת, ואביו גוזר עליו שיגיד לו, אין לבן לשמוע בקולו, כדי שאביו לא יתייאש וידכא נפשו, ועל ידי כן יבוא להחמרת מצבו" (לב אברהם א, פרק יח סע� ד עמ� קכח).

6. "חולה שקבעו הרופאים שהוא נגוף במחלת סרטן ר"ל, יש להעלים דעת הרופאים מידיעת החולה" (שו"ת בצל החכמה ב, סי� נה).

7. "וליגמריה לדיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא (לגמור את דינו בשבת, ולהרוג אותו ביום ראשון?) נמצא אתה מענה את דינו" (סנהדרין לה א). "וכל זמן שלא נגמר הדין, לא הוי עינוי הדין, דכל שעה מצפה להצלה, אבל כשנגמר - כל היום מצפה למיתה, והוי עינוי הדין" (רש"י שם).

8. "אמר ליה (ישעיהו לחזקיהו): כבר נגזרה עליך גזירה (שתמות - רש"י). אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י א).
"... ואם יארע בי דבר קלקלה ועון - תהא מיתתי כפרה לכל עונותי. אמר אביי: לא לימא אינש הכי (לא יאמר אדם כך), דלא לפתח פומיה לשטן, דאמר ריש לקיש, וכן תנא משמיה דרבי יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן" (ברכות ס א). "מזה תמהתי על נוסח וידוי של שכיב מרע, המבואר בטוש"ע יו"ד שלח בשם הרמב"ן, �ואם אמות תהיה מיתתי כפרה�? ואולי דנטה למות שאני. אבל קשה מנא לן לחלק, הלא אמרינן לעיל י� �אפילו חרב חדה וכו� אל ימנע עצמו מן הרחמים�" (רש"ש שם).

9. "ויבוא אלישע דמשק ובן הדד מלך ארם חלה, ויגד לו לאמר, בא איש האלהים עד הנה. ויאמר המלך אל חזהאל, קח בידך מנחה ולך לקראת איש האלהים, ודרשת את ד� מאותו לאמר: האחיה מחלי זה. וילך חזאל לקראתו... ויאמר בנך בן הדד שלחני אליך לאמר האחיה מחלי זה. ויאמר אליו אלישע, לך אמור לו חיה תחיה, והראני ד� כי מות ימות" (מלכים ב ח ז-י). "לנחמו אמור לו שיחיה" (מצוד"ד); "שכבר הראהו השם ית� כי מות ימות, אך כדי שלא יאמרו כי מהפחד מת, אמר לו: �חיה תחיה�, וזה דבר ראוי לנביאים, כי בזה יתאמת יותר אמתות נבואתם" (רלב"ג); "ובפשטות אפשר לומר, דלכך אמר לו שיאמר שיחיה, משום דאם היה אומר לו האמת, היה מקרב בזה מיתתו כי היה מת תיכף מתוך הצער והדאגה, משום פיקוח נפש אפשר גם לשקר, כי אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, כמבואר בכתובות יט א, דאמר רבא דמשום פיקוח נפש אפשר לחתום על דבר שהוא שקר" (מוסר הנביאים, שם, לג"ר יהודה ליב גינזבורג).
10. "אמר לו חזקיה לישעיה: ישעיה, בנוהג שבעולם, אדם שהולך לבקר את החולה, אומר לו: מן השמים ירחמו עליך, והרופא הולך אצלו ואומר לו מילתא פלוני אכול, ופלוני לא תאכל, הדין תשתה והדין לא תשתה, ואפילו שיראה אותו נטוי למות, אינו אומר לו: צו לביתך, שלא יחלש דעתו" (קהלת רבא ה א ו). "עמדו חכמינו על כך, שיש לחזק את תקוותו של החולה, לא רק תוך העלמת האמת על קיצו המתקרב, אלא גם בדרך החיוב על ידי הגברת ביטחונו בהחלמה העתידה" (הרפואה והיהדות עמ� 14
7).
"הבטיח את החולה, ותבשרהו בשלומו, אף אם אתה לא תהיה בטוח בו, כי בזה תחזק את טבעו" (מוסר הרופאים לרבי יצחק בן שלמה ישראלי, פרק לא).

1. כי ייסורים שאין להם קיצבה קשים ממוות, "ממאי דמיתה חמורה, דלמא מלקות חמור, דאמר רב: אילמלי נגדוה לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא?... ולא שני לך בין הכאה שיש לה קיצבה להכאה שאין לה קיצבה?" (כתובות לג ב. ועיין תוס� שם ד"ה אילמלי. ע"ז יח א, מעשה דרבי חנינא בן תרדיון. עולת ראיה א, עמ� נ. ברכי יוסף יו"ד סי� שמה ס"ק ה, בעניין מי שממית את עצמו מחמת שירא מעינויים גדולים).

2. "רופא נאמן שיודע לראות בשתן או בשאר דברים אם ימות החולה, אם אמר לו חולה אל תכחד ממני, כלום אתה עושה אלה כדי שלא תיטרף דעתי, והלא אני שמח יותר שאדע האמת. אם הוא אינו חפץ בחיים, שסובל ייסורין גדולים, או שהוא זקן מאד, יאמר לו האמת; או אם החולה צריך לצוות מילי דשמיא, לומר לו: אין לך להתפחד, מכל מקום תצווה" (ספר חסידים סי� קנד הוצאת מק"נ. כתובות קד א. ר"ן, נדרים מ א ד"ה אין מבקש עליו. ילקוט משלי סי� תתקמד).

3. שו"ת ציץ אליעזר ה, רמת רחל סי� א.
"דחכמת הרפואה היא אומדנא בעלמא" (ערוה"ש יו"ד סי� שלו סע� א. ועיין שו"ת ציץ אליעזר שם סע� ב), וכל ידיעותיה ספק (שם יב, עמ� קו) ואולי תמצאנה תרופות חדשות וישועת ד� כהרף עין.
ועיין שו"ת נצר מטעי, "ואף אם הרופא ישפוט בדעתו שאין תרופה למחלתו... בכל אופן הרי אפשר שיבריא", "ובפרט שאנו רואים בחוש... כי אחוז מסוים מן החולים... מוכרים לחסרי תקווה... יש אחוז מסוים שחוזר לאיתנו מסיבות בלתי ידועות לנו, וגם חכמת הרפואה מתפתחת מיום ליום ומשעה לשעה, חדשים לבקרים מתגלות תרופות לרפואת חולים חסרי ישע ומחזירים אותם לחיים ובריאות" (סי� ל אות א).
וכתב מרן הרב קוק, "אבל באמת נראה שדבריהם (של הרופאים) בכלל, אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, (והה"ד בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא. א"כ יש לכל דבריהם דין ספק, ומה שסומכין עליהם להקל באיסורים, לענין יום הכיפורים ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות ג"כ נתנו כל איסורי תורה להדחות" (שו"ת דעת כהן סי� קמ עמ� רס).
"ופשטם של דברי חז"ל �ורפא ירפא�, מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן, שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור, איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחויב לרפאות, וכי אין עובר על �לא תעמוד על דם רעך� ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמ"מ אין דרך אחרת לפני בני אדם" (שם עמ� רסא. ועיין שם עמ� רסד, רעד. ועיין עולת ראיה א, עמ� שצ).
הערה: עיין אנציקלופדיה הלכתית רפואית לד"ר א� שטינברג כרך א, ערך "גלוי מידע לחולה" עמ� 144-14
2. אסיא תשמ"ג.

שאלה:
האם אפשר לקנות פירות וירקות של יהודים, שגדלים על סמך "היתר המכירה", או פירות וירקות של גויים בלי שום חשש איסור ובלי קוּלות?

תשובה:
קודם כל יש לדעת שהיתר-המכירה הוא הלכה ברורה וחלקה, שפסקו עליה גאוני עולם, ואשר אנו נסמכים עליהם בהרבה עניינים, כגון, רבי יצק אלחנן, רבי יהושע מקוטנא, המהרי"ל דיסקין, האדר"ת, ר� אברהם מסוכוצ�וב, ר� שמואל מוהליבר, ר� שאול אלישר, ר� יוסף ענגל ועוד. אין זה "היתר של הרב קוק" כמו שיש המגדירים זאת כך.
בשמיטות תרמ"ט, תרנ"ו, תרס"ג הוא כבר הונהג, ובשנת תר"ע, מרן הרב קוק חיזק אותו ובירר אותו עד תום.
כמובן, אין זאת אומרת שגאונים אחרים לא יכולים לפסוק אחרת, וזו דרכה של תורה שיש חילוקי דעות, כמו במשנה, בגמרא, בראשונים ובאחרונים. אבל אי אפשר לומר שהיתר המכירה הוא סתם איזו דרך מפוקפקת. היתר המכירה הוא היתר חלק. מי שאינו מתבסס עליו הוא בגדר מחמיר.
יפה מאוד להחמיר, המחמיר תבוא עליו ברכה. אך אי אפשר לכפות חומרה על זולתו ולהגדירו כעובר על דת. תנאי גדול במידת החסידות שלא לבזות מי שאינו נוהג כן, כאמור בתלמוד הירושלמי (ברכות סוף פ"ב, ועיין �לנתיבות ישראל� ב רכד).
שמא תאמר שמכירת הקרקעות לגוי אינה מתבצעת באופן ממשי, והינה פיקטיבית, אם כך נבוא לפסול גם מכירת החמץ לפני פסח. אדרבה, חמץ הוא איסור תורה לעומת שמיטה בימינו שהיא מדרבנן, חובה של חכמים, לפי רוב שיטות רבותינו. היתר המכירה כשר לחלוטין.
ועוד תאמרו: הרי אסור למכור אדמת ארץ ישראל לגוי כמו שכתוב: לא תחנם – לא תיתן להם חניה בארץ ישראל (עבודה זרה כ-כא). כבר תירצו גאוני עולם שאין זו מכירה במובן המשפטי הכללי אלא במובן הדתי, ובפועל, הקרקע נשארת אצל היהודי ואין נותנים חניה לגוי בקרקע. אדרבה בזכות עבודת האדמה, אנו נאחזים טוב יותר באדמת ארץ ישראל, ואם לא יעבדו יהודים בשנת שמיטה בחקלאות, ויקנו מערבים, בזה תינתן להם חניה בקרקע, ולא עוד אלא שזו מכירה זמנית.
ייאמר במאמר מוסגר שיש תופעה מוזרה. יש יהודים שממאנים לקבל ההיתר בגלל האיסור של מכירה לגוי, אבל הם מוכנים למסור לאויב באופן ממשי חלקים נרחבים של ארץ ישראל, חס וחלילה!
אם כן, ההיתר מבוסס. אך לכאורה להחמיר הוא דבר טוב. חז"ל כינו שומרי שביעית כהלכתה: "גבורי כוח עושי דברו". חקלאי הרואה שדהו מכוסה קמשונים, ומוותר על רווחים – הוא גיבור! אך נעיר שהביטוי גיבור נאמר על החקלאי. אך הצרכן אינו כה גיבור, מה אכפת לו לקנות כל טוב מערבי ולא מיהודי…
אם הצרכן ירצה להיות גיבור ומחמיר, יש לו דרך: שיוותר לאלה החייבים לו כסף ולא יסתמך על פרוזבול בסוף שנת שמיטה.
אך כל חומרה צריכה שיקול. על מה שהוא דין גמור אין להתחכם, אבל לגבי חומרה, יש בספר מסילת ישרים פרק מיוחד "משקל החסידות" לפעמים יש חומרה המביאה לידי קולא.
אם אדם קונה מערבים ושובר מטה לחמם של חקלאים יהודים – הלזה ייקרא חומרה?! אדרבא, מצווה לקנות מיהודים "קנה מיד עמיתיך". האם להרוס את החקלאות היהודית זו חומרה?! הלחזק אחיזתם של הערבים בארץ קודשנו – זו חומרה?! אדרבה, יותר חומרה היא לקנות מיהודים על סמך היתר מכירה.
מרן הרב קוק כותב: "עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה, שלא לתן הכשר לגויים, כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעניים, ועיניהם תלויות למחייתם על ידי פדיון הענבים, הנה עתה אחרי אשר נגמר העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה, שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות, נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על (משמרתנו??), איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו… אי שמים. אין לשער גודל החרפה וחילול ה� ועוצם הרשעה שיש בזה. דמי לבבי כסיד ירתחו, וכאבי עד לשמים. מגיע מהמצב האיום הזה, מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה" (איגרות הראיה איגרת שטז).
האמינו לי, בתור קיבוצניק לשעבר במשך שמונה שנים, אני יכול להעיד שגם בימינו לא כל כך קל להתפרנס מחקלאות. יש פגעי טבע, יש מחלות, יש שוק מתנודד, יש פער תיווך. חקלאות היא עבודה נעימה וקדושה אבל קשה.
יתר על כן , אם יישבר מטה לחמם של החקלאים כל שבע שנים, איש לא ירצה לעבוד בחקלאות, וכל החקלאות הישראלית תקרוס ונחדל מלהיות עם חקלאי, עם טבעי, עם נורמלי, עם בריא, וקל וחומר במדינה שמאוימת בהסגר בעת מלחמה. אף מדינה בעולם אינה יכולה להתיר לעצמה לא להיות חקלאית.
המחמיר תבוא עליו ברכה. אך מהי החומרה?
לא לקנות מגויים מחוץ לארץ ולא מהארץ. אלא לקנות מאחינו היהודים, בעצם – אין זו חומרה, אלא חובה גמורה! מצווה לחזק חקלאים יהודים, לחזק חקלאות ישראלית לחזק את ארץ ישראל!

שאלה:
-

תשובה:
חסידיה הרבים של הרפואה החלופית טוענים שלרפואה המקובלת, המוסכמת, יש כישלונות רבים. זו אמירה של הבל. בוודאי שיש כישלונות. בכל דבר בעולם הזה יש כשלונות. הבעיה היא שלרפואה המקובלת רק מפרסמים את כישלונותיה ולרפואה החלופית רק את ההצלחות. אך זה שקר. צריך לבחון על פי ביקורת, השוואה סטטיסטית. זהו חוסר אחריות להתהלך על פי רפואה חלופית אינטואיטיבית מאוד שבה המרפא קובע על פי הרגשה אישית ותאוריות שלא נבדקו, ולעזוב את הרפואה המוסכמת, שבה משקיעים כל כך הרבה מאמצים ומשאבים בעולם, למען כל האנושות, ומתוך כך יש גם סייעתא דשמייא והצלחות מופלאות.
כמובן, איננו נגד רפואה חלופית באופן עקרוני. אם יש דברים מועילים שהרפואה המוסכמת מקבלת, מה טוב.
באשר למרפאות אלטרנטיביות בבתי חולים ובקופות חולים, הן אינן קנה מידה לאמת דווקא, אלא צורך מסחרי, כיוון שהציבור דורש – נותנים לו את מבוקשו.
אלא יש לבדוק כל דבר באופן מדעי, ולא באופן נקודתי: פלוני טופל על ידי רופאים רגילים במשך שנה שלמה ללא תוצאה, והנה רופא טבעוני ריפא אותו בן רגע. גם זה הבל א. אולי טיפול קונבנציונאלי זה אינו פועל אלא לאחר שנה. ב. אולי אצל פלוני אחר היו תוצאות הפוכות.
על פי ההלכה, יש לפנות לרפואה מקובלת, מוסכמת ונחקרת. אם היא מקבלת ומאמצת נתון מסוים של רפואה אחרת, הרי הוא נהפך למקובל. בשולחן ערוך נפסק שיש לפנות לרופאים רגילים, שזה מותר, מצווה וחובה. וכן נפסק שאם הרופא דורש כסף רב, יש לשלם, כי את חכמתו הוא מוכר, ומאוד העריכו חכמתו. הרבה גדולי ישראל היו רופאים, כגון הרמב"ם הרמב"ן ורבנו יונה, רופאים על פי רפואה רגילה. לכן, המושג "רפואה חלופית" מטעה. יש לכנותו "רפואה משלימה". אם נוסף לרפואה הרגילה ולא במקומה, מחמירים ומוסיפים טיפול חלופי, אזי כל המחמיר תבוא עליו ברכה.
ומעשה בתלמיד חכם שחלה זמן רב בצהבת, ותלמידיו האיצו בו לנסות ריפוי על ידי יונים. טיפול זה מוזכר בספר יהודי של תרופת וסגולות, אך מקורו אינו מצוין כרוח הקודש או תורה שבעל פה, אלא מרפאים בני אותו זמן. יש הרבה עדויות שטיפול זה הועיל, אך כמובן קשה להוכיחן, כי ממילא כל אחד מבריא מן המחלה בשלב מסוים. על כל פנים, התלמיד החכם נכנע ללחץ תלמידיו הדואגים אך בתנאי שגם שני רופאים רגילים יהיו נוכחים. בא יהודי עם יונים והחל בטיפול. מגלחים את האחוריים של היונה, מצמידים את פי הטבעת שלה לטבור, והנה היא מתה – מכאן הוכחה שהיא ספגה את המחלה. כך המשיכו, ונפטרו חמש יונים, והיונה השישית נשארה חיה, סימן שהמחלה כבר חלפה מן החולה. הרופאים הסתכלו ביונים ואיבחנו שמתו מחנק. אמנם המטפל לא חנק אותן אלא החזיק אותן בעדינות מופלגת. מכל מקום אותו תלמיד חכם לא חש שום הקלה והמשיך במחלתו. אחרי זמן מה, שוב לחצו התלמידים והוא נכנע, ושוב נכחו רופאים. אחרי שנפטרה היונה הראשונה, הזדעק אותו תלמיד חכם: שימו יונה על הטבור של תלמיד בריא! והנה גם היא נפטרה. אמר הרב: עצרו הכל והביאו לי מן האוניברסיטה ספר על הפיסיולוגיה של היונים. אמרו הרופאים : תלמיד חכם, עם שכל של תורה, יגלה את התעלומה. אכן הרב תמה למה מתו היונים מחנק ולא מהצהבת שהיו אמורות לספוג לתוכן. והנה העלה בחכתו, שתהליך הנשימה של היונים משתף את הסרעפת, ולכן פי הטבעת חייב להיות חופשי, שאם לא כן היונה נחנקת. ומה שאחרי כמה יונים שמתות יש אחת לפליטה, זה כנראה מפני שהיא חזקה יותר ולא הצמידו אותה בצורה כל כך מושלמת. בדיקת הביקורת החסרה היתה צריכה להיות – הצמדת יונה נוספת אחרי היונה הראשונה שהמשיכה לחיות.
מכאן שיש לעשות מחקרים השוואתיים מדויקים ולא לבנות על פי מקרים שונים ומשונים.

שאלה:
-

תשובה:
סע לאט! כמובן גם, סעי לאט! אך יש לפנות בעיקר אל הגברים, כי ב"ה נשים זהירות יותר. לגברים יש מעלות ולנשים יש מעלות, ובזה הן עולות על הגברים. אמנם יש טוענים שרוב תאונות הדרכים הן של נשים, אולם מדובר בתאונות של מה בכך, כגון שפשוף רכב תוך כדי תמרון חנייה. התאונות הקשות הן של גברים. גבר על-יד ההגה, הוא יצור מסוכן, לא מובן מה קורה לו. הוא נעשה אלים. זהו תחום שגברים צריכים ללמוד מנשים, אחריות ומתינות, ולא להפוך לחיית-פרא.
תאונות דרכים הן דבר נורא ואיום. היה פעם רב שכתב מאמר על כך עם כותרת: "האויב השני של מדינת ישראל" ופתח אותו במשפט "האויב השני של מדינת ישראל הוא הערבים, והאויב הראשון הוא תאונות הדרכים". יש צדק בדבריו. כל פעם שיהודי, ד� ינקום דמו, נרצח על ידי ערבי, נעים אמות הסיפים, כולנו מזועזעים ובוכים, ובצדק. כל יום יהודי וחצי נהרג בתאונות דרכים, כל שנה שש מאות, ובנוסף, עשרים אלף פצועים קשה, כלומר שאינם מסתדרים בחיים אפילו עם פרוטזה. זה יותר מכל הטרור ומכל מלחמות ישראל!
יש להיזהר.
בזמנו, אמר מרן הרב קוק: אם היה סנהדרין, היה אוסר לנסוע ברכב אלא במקרים מיוחדים, כגון אמבולנס, צבא, ראש ממשלה. ולטענה שהרכב משפר את החיים, הוא השיב: וכי בשביל איכות החיים, מותר להרוג אנשים?!
נסיעה היא דבר מסוכן. נהרגים אנשים, נשים וטף, ילדים לעשרות ולמאות, אף הולכי רגל. יש לעשות תשובה.
לפעמים, אנשים שואלים רבנים על סגולות לפרנסה, ללידה, לרפואה. אנשים מחפשים תחבולות וטריקים. ובכן, אתן לך סגולה: סע לאט! זו מצווה גדולה "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". בעת שאתה נוסע לאט, ומקפיד על התמרורים, אתה מקיים מצווה מן התורה. יש ברכב מונה הסופר קילומטרים, ויש בשמים מונה הסופר מצוות – שהנך חס על חיי בני אדם, חיים שלך וחיים של הזולת.
הרופא מציל בני אדם ומרפא אותם אחרי שכבר קרה, ואתה מונע לפני שזה יקרה.
בשביל מצוות כמו לולב ואתרוג, משלמים הרבה, גם מקדישים זמן לחפש. אף כאן, הנסיעה תארך יותר, זה שווה את הזמן וכן אין הפרש כה גדול, במקום נסיעה של חצי שעה, ארבעים דקות. יחכו לך. על כל פנים מצוות שוות זמן, שוות מאמץ.
נצל את ההזדמנות שנפלה לידי לקיים מצווה כה גדולה! אנשים צדיקים, אידאליסטים מחפשים מצוות. יש מחפשים בין אדם לד�, יש מחפשים בין אדם לחברו. אבל לרוץ ולהציל חיי אנשים – זו מצווה שכולם מחפשים, לכל הדעות, כל השיטות, כל הזרמים, כל המפלגות, כל העדות, כל הימנים והשמאלנים וכל החילוניים.
הנך נכנס לרכב, ב"ה יש לך הזדמנות לקיים את המצווה הגדולה: לחוס על חייך, לחוס על חיי בני אדם, להיות עדין, להיות אדיב, לשמח את הבריות ולשמח את ריבונו של עולם…

שאלה:
-

תשובה:
מעשה באדם שהריץ בלילה עגלה עם סוסים עד שהתהפכה ונהרגו בנו ומשרתו שישבו בתוכה. פסק הגאון רבי עקיבא איגר, שעליו לחשב כמה היה מוציא לחתונת בנו, לגדל נערים עניים בכסף זה, ויקראו על שם בנו, וכאשר יחתנו הבן הבכור יקראוהו על שם בנו. וכן בעבור משרתו, יפריש כסף כל ימי חייו לדמי לימוד לבני עניים. וכן ישלם לאומרי משניות וקדיש, וכן ילכו עשרה אנשים על קברם לבקש מהם מחילה בעבורו. באשר לסיגופים, כיוון שהוא איש סמוך לזקנה, די שבמשך שלוש שנים יתענה שני וחמישי וערב ראש חודש ועשרת ימי תשובה, ואחרי שלוש שנים יתענה חצי יום, וכל ימיו לא יקבל הזמנה לסעודת נישואין. וכל לילה לפני השינה יתוודה בלב נשבר ובבכיות גדולות לבקש מחילה וכפרה מד�.
כל זה נאמר במקרה שהוא פחות משוגג, כפי שמוכיח רבי עקיבא איגר. קל וחומר בשוגג ממש, כלומר, חוסר זהירות, שהתורה קראתו רוצח, ודינו להיות סגור בעיר מקלט, ואם יוצא, גואל הדם יכול להרוג אותו. גם שוגג חמור מאוד, ונובע מ"העדר זהירות" (ערוך השולחן חו"מ תכב ז).
וקל וחומר בן בנו של קל וחומר ב"שוגג הקרוב למזיד", שדינו שגואל הדם יכול להרוג אותו בכל מקום, ואין לו הגנה של עיר מקלט. דוגמה: אדם הורס כותלו ומשליך אבנים למקום שרבים רגילים לעבור. הרמב"ם מגדיר: "ויש הורג בשגגה ותהיה שגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעוונו חמור, אין גלות מכפרת לו, ואין ערי מקלט קולטות אותו שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד, לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור" (הלכות רוצח ושמירת נפש ו ג).
כתבו פוסקי דורנו שמי שאינו מציית לחוקי התחבורה, לתמרורים, או שנוהג במהירות מופרזת – דינו כשוגג הקרוב למזיד (הגר"י וייס בשו"ת מנחת יצחק ח קמח. הגרע יוסף בשו"ת יחוה דעת ה טז).
בימינו אין גואל דם, אין עיר מקלט ויש מי שהציע שהמעורב בתאונה קטלנית יהיה דינו: רישום פלילי, משפט וכלא, ואות קלון לכל חייו. "רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם: רוצח אני" (מכות יב ב משנה).
ויש מי שהציע שיעשה עבודות שירות בבית חולים לוינשטיין במחלקת שיקום של נפגעי תאונות. ויש מי שהציע שכל מי שקיבל רישיון נהיגה יחויב לבקר שם.
הרמ"צ נריה מספר שתאונות דרכים החרידו מאוד את מרן הרב קוק, וכלי רכב הדאיגוהו מאוד. הוא היה אומר: אילו היה סנהדרין, אולי היה אוסר נסיעת טיול ברכב, ומתיר אותה רק לצרכים חיוניים דחופים. סנהדרין ההורגת אחת לשבע שנים נקראת "חבלנית" ויש אומרים אחת לשבעים שנה (מכות ז א) והרי זה אחרי דרישות וחקירות ודינים מדוקדקים. קל וחומר תאונות שהן תוצאות של אי זהירות ופזיזות. איך אפשר לתת לכלי רכב לנוע בדרכים ללא סייג?! וכי רשאי הציבור לשפר תנאי נסיעתו ולהרוויח זמן על חשבון חיי זולתו?! (ליקוטי הראיה ב 42).
יש לדעת: עברה על חוקי התנועה היא עברה של תורה כמו אכילת חזיר. נסיעה במהירות מעל המותר היא עברה של תורה כמו חילול שבת. עקיפה על פס לבן היא עברה של תורה כגון הלכות נידה, אם לא יותר!
והמקפיד על כל אלה מקיים מצווה של תורה: "ואהבת לרעך כמוך", "ונשמרתם לנפשותיכם" ו"קידוש השם".
רכב הוא בית ספר למידות טובות: היה אדיב, תן לעקוף, חייך להולכי רגל כאילו הנך אומר להם: בבקשה עבור. אל תתקן אחרים אלא תקן עצמך, למד זכות על הזולת.
איזהו גיבור? הכובש את רכבו.

שאלה:
פעמים רבות אנו פוגשים אוספי נדבות ברחוב ובייחוד ברחבת הכותל המערבי. האם חייבים לתת לכל מושיט יד? כמה חייבים לתת? קרה לי שנתתי לעני סכום קטן והוא החזיר לי אותו בבוז, איך אפשר לדעת אם הוא עני באמת או שמא הוא רמאי? האם מותר להתאכזר ולסרב לתת נדבה?

תשובה:
באופן כללי, אין נותנים צדקה בלי בדיקה רצינית. יש רק יוצא מן הכלל אחד והוא אם אדם פונה בבקשה לתת לו מזון כי הוא רעב, יש לתת לו מיד. זה לשון השולחן ערוך: "עני שאין מכירים אותו ואומר: רעב אני, האכילוני, אין בודקים אחריו שמא רמאי הוא, אלא מפרנסים אותו מיד. היה ערום ואמר: כסוני, בודקין אחריו שמא הוא רמאי" (שו"ע יו"ד קנא י).
אכן, מי שמסרב לתת צדקה ויש ממון בידו, הינו אכזרי ועובר על מצוות התורה. אך ככל מצווה גם למצוות צדקה יש גדרים. גדר מצוות צדקה, אינו לתת לכל מבקש, אלא רק למי שהתברר שהוא צריך באמת כלשון הרמב"ם: "אחרי ידיעתנו דוחק מצבם" (ספר המצוות ל"ת רלב). מי שנתן בלי בדיקה והאוסף היה רמאי, לא קיים מצוות צדקה, אלא בזבז את כספו לשווא והפסיד עניים אמיתיים.
רשעים ניסו להרוג את ירמיהו. הוא קילל אותם: "ריבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדק, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו עליהן שכר" (בבא קנא אז ב). גם רשעים מתעוררים לפעמים למעשה טוב, אך אם יתנו לעניים רמאים, לא יקיימו בכך שום מצווה.
אמנם בכל התורה כולה אדם הוא בחזקת כשרות, והוא נחשב דובר אמת ואיש ישר וטוב, כל זמן שלא הוכח להפך. אך לכלל הזה, יש כמה יוצאים מן הכלל, כגון הקבצן המוזכר לעיל, וזאת בגלל ריבוי הרמאים. כן הוא גם בזמננו. פוסקי הדור הורו שכל מקבץ נדבות הוא בחזקת רמאי עד אשר יוכח ההפך. יש מקבצי נדבות עשירים מאוד למשל בירושלים, קבצן ההולך מתחנה מרכזית לכותל אוסף כ 500-800 שקל ליום.
כמובן, עבודת הבדיקה, אם העני רמאי או אמיתי, אינה יכולה להיעשות על ידי כל אחד, אלא על ידי בית דין (עיין אוצר מפרשי התלמוד בבא מציעא כז ב), והוא נותן אישור לעני המכונה אצל הפוסקים "כתב קיבוץ" (שו"ע יו"ד רנג יב הגה).
אבל יש להיזהר שכתב הקיבוץ אינו מזויף. היה רמאי שזייף תעודה של רב גדול, אך התבלבל בינו לבין אביו שגם היה רב גדול ונפטר לפני כמה עשרות שנים. רמאי אחר אסף כסף בעבור חולה מסוכן, עם תעודה אמיתית ושלשל את הכסף לכיסו, אלא שההשגחה גלגלה אותו לביתו של החולה עצמו, שכבר הבריא מזמן...
כל האמור לעיל מתייחס לאדם שנמצא במצוקה ופונה לאנשי חסד כדי שיפתרו את בעייתו, ולכן עליהם להיכנס לעובי הקורה כדי לחלצו מן המיצר.
אך לגבי עני הפונה לכל אדם, אחד אחר השני, הדין שונה. הוא מכונה על ידי הפוסקים "מחזר על הפתחים" כך נפסק בשולחן ערוך: "עני המחזר על הפתחים אין נזקקים לו למתנה מרובה אלא נותנים לו מתנה מועטת" (שו"ע יו"ד רנ ג). שהרי הוא פונה אל אנשים רבים ומכולם ישיג את מבוקשו. כמה היא "מתנה מועטת"? כותב הרמב"ם "עני המחזר על הפתחים, אין נזקקים לו למתנה מרובה אלא נותנים לו מתנה מועטת ואסרו להחזיר את העני ריקם ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת, שנאמר: אל ישיב דך נכלם" (מתנות עניים ז ז). די לתת לו תאנה או מחירה, כלומר 20 אגורות. כך הרי יוכל לאסוף 100 שקל ליום.
אם הוא נעלב ומסרב לקבל מתנה קטנה, סימן שאינו עני באמת. כתב הרב חיים דוד הלוי: "עני המחזר על הפתחים, די לתת לו מתנה מועטת, ועל כל פנים אסור להחזיר פני עני הפושט יד ריקם… אבל בזמננו ישנם עניים שאינם מסתפקים במועט ותובעים הם סכומים מסוימים בהדגשת לא פחות מכתב שבידם מרב או רופא מסייע לתביעתם, ורבו המתפרצים, ואין אנכי בטוח שאפשר לסמוך על המלצה, ועל כל פנים כיון שנכנס בגדר פושט יד, אין חייב לתת לו יותר ממתנה מועטת כמוגדר בהלכה. עני באמת שהוא �אביון� המוזכר בתורה, אינו מתפנק ומקבל כל מה שיתנו לו כהגדרת הרמב"ם אפילו גרוגרת. והמסרב למתנה מועטת אין אנו אחראים לו" (עשה לך רב ט לד-לה).
לכן הרוצה לקיים מצוות צדקה כראוי ייתן למוסדות צדקה וחסד מוכרים וידועים.

שאלה:
הרב פרסם פעמים רבות שכל ההכשרים כשרים. נדמה לי שהרב תמים ואינו יודע מה קורה במציאות. לו ידע הרב כמה תקלות יש בתחום זה בבתי החרושת, ועוד יותר במסעדות, לא היה מתבטא כך.

תשובה:
במסעדות וקונדיטוריות יש לבדוק כל מקום לגופו. דיברתי על בתי חרושת שבהם יש תהליך ייצור קבוע, ואני הדל מכיר את המציאות, ובכל זאת אני אומר שאם תלמיד חכם לקח על עצמו את האחריות וכתב "כשר" זה אכן כשר, ולא יבוא כל בר בי רב ויעז פנים כנגד רבנים לומר שהם מאכילים טרפות לעם ישראל.
שאלה: איך יידע הצרכן הרואה את ההכשר על אריזת המוצר, אם נותן ההכשר הוא באמת תלמיד חכם, שמא הוא סתם אדם המתחזה לרב?
תשובה: אם הצרכן אינו מכיר אותו רב, עליו לבדוק. אם זה ארגון כשרות מוכר, רבנות-עיר או רב-עיר, בוודאי שזהו תלמי חכם אמיתי.
שאלה: נתקלתי במקרים של זיופים, שרשום על המוצר שהוא כשר, אך התברר שהמפעל זייף, האם זה עדיין כשר?
תשובה: מובן שאם זייפן זייף חתימתו של רב, אין לזה תוקף של הכשר. אך אין זה נוגע לשאלה אם כל ההכשרים כשרים. גם אם יזייפו את חתימתו של הרב הכי מחמיר בעולם, זה לא יהיה כשר.
שאלה: רב נתן הכשר למפעל גדול וחשוב, והתברר שלא ידע כלל מה נעשה שם. במפעל אחר נמצאו חרקים רבים במוצרים. היה מקרה שהרב לא בדק אם הפרי ערלה. במפעל מסוים שכל עובדיו גויים עבדו בשבת, למשגיח לא היתה יכולת לבדוק את חומר הגלם שמגיע בשבת. ידוע על רבנים שנתנו הכשרים, עד שהרבנות הראשית לישראל גילתה מחדלים, ומינתה משגיחים על אותם רבנים.
תשובה: לא אמרתי שאין טעויות בעולם, רק שבכל התורה סומכים על רוב ועל חזקה. כל תלמיד חכם שידוע כתלמיד חכם, הנו בחזקת כשרות, כל עוד לא הוכח להפך. אם יצא קול שיש מחדל, יש לברר הדבר. אם התקיים משא ומתן אתו, ועורערה חזקתו, נשתנה הדין. בוודאי שרב הנותן הכשר בלי לבדוק מה קורה, איבד את חזקתו, אלא אם כן יעשה תשובה כדין.
שאלה: במפעל אחד, כשהרב מגיע מכינים לו חבילה מכובדת של מצרכים תוצרת אותו מפעל ואז הכל בא על תיקונו. וכן נודע שיש רבנים שמינו כמשגיחים את קרוביהם או חבריהם, החסרים כל הכשרה מתאימה ועובדים ללא פיקוח. היה אף מקרה שהתמנה אדם לא דתי.
תשובה: איני מבין את השאלות האלה. לעתים מתגלה שרב אינו מוסרי, גנב, רמאי או נואף, וכי בגלל זה איבדו כל הרבנים חזקת כשרותם?! המושג של "חזקת כשרות" אין פירושו ודאות של מאה אחוזים כמו במתמטיקה. אלא שהתורה גזרה שיש לסמוך על חזקות שונות, אפילו מוציאים להורג על סמך חזקה. וכן לתלמיד חכם יש חזקה, כל עוד לא הוכח ההפך. בוודאי, מי שכותב "כשר" על מוצר לא כשר, אינו ראוי לתואר רב, אבל כל זמן שלא הוכח הדבר, המזון הנו בחזקת כשרות.
שאלה: אפילו יש תלמידי חכמים גדולים וכשרים שהוטעו על ידי בעלי המפעלים או נכשלו לפעמים בפסיקת הלכה. האם במקרה כזה ההכשר עדיין כשר?
תשובה: גם לתלמיד חכם אמיתי קורה שטועה. למה לא שאלת אותי על תחילת מסכת הוריות שסנהדרין הורו על מזון מסוים שהוא כשר, כולם אכלו ממנו, ולבסוף התברר שהיתה זו טעות, לכן מביאים קרבן. סוף סוף, נפסק בשולחן ערוך שאוכלים אצל כל יהודי שהוא בחזקת כשרות.
שאלה: האם כדי לחזק את הרבנות הראשית לישראל מותר לאכול מזון לא כל כך כשר?
תשובה : אין זה כך. לגופו של עניין בוודאי שיש מצווה לחזק את "השופט אשר יהיה בימים ההם", אבל לענייננו, זה כדי ללמד שכל רב, ולאו דווקא מטעם הרבנות הראשית, הוא בחזקת כשרות.
שאלה: לפעמים הרב נותן ההכשר, אומר בעצמו שאינו שבע רצון מהמצב, אך אינו יכול לשפרו מחוסר כוח אדם.
תשובה: אדרבה, כיוון שהוא מכיר את המצב הבעייתי, אך סוף סוף חתם "כשר", סימן שזה כשר.
שאלה: אם אדם רוצה להקפיד יותר על כשרות, למה למנוע ממנו?
תשובה חס וחלילה. בכל דבר, המחמיר תבוא עליו ברכה. כמובן, לא רק בתחום הכשרות, אלא גם בשבת, בתפילה, בציצית, בהגינות מסחרית, באהבת חברים, בכבוד לאשתו, בחינוך ילדיו ועוד. אך תנאי יש בכל מחמיר. שלא יבזה אחרים! וכי יתכן ביזוי גדול מזה שאדם מוציא לעז על רבנים שהם מאכילים טרף?! הרי זו חוצפה שאין כמוה. ודאי שיש להוסיף הקפדה על הכשרות, ודאי שהצרכנים צריכים להפעיל לחץ, שהרי רוב המפעלים מסכימים שיהיה הכשר רק מסיבות מסחריות, וככל שתעלינה דרישות הציבור, תלך הכשרות ותעלה, אך כל זה מתוך כבוד אמת לרבנים, שיהיו הראשונים לשמוח על כל הקפדה נוספת.

שאלה:
מה ההבדל בין כל ההכשרים שעל מוצרי המזון? שמעתי אנשים מלגלגים על הכשרים של הרבנות המקומית, בטיעון שאין זה מזון כשר, תוך נימה של זלזול ברבנים המעניקים אותו. אני אישה פשוטה ונאיבית וסיפרו לי שכדי להיות רב, צריך ללמוד תורה שנים רבות ולעמוד בבחינות קשות. ואם באמת יש הבדל בהכשרים, הרי נעשה כאן עוול כלפי אותם אנשים שנותנים אמון בתעודת כשרות של רבנות מקומית, האם מרמים אוכלוסייה שלמה שמאמינה באותם רבנים, האם אני חוטאת כשאני קונה עוף בהכשר הרבנות המקומית?

תשובה:
כל ההכשרים של רב אמיתי כשרים. לכל יהודי ירא שמים פשוט, יש חזקת כשרות, ואפשר לאכול אצלו בלי פקפוק, קל וחומר אצל תלמיד חכם, שהרי אין תלמיד חכם מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. חס וחלילה שיאכיל את עם ישראל טרפה! המחשבה הזאת היא בעצמה שיא הטרפה. אין ביזוי תלמיד חכם גדול מזה. גם אם יש רינונים נגד אותו הכשר, אסור להאמין להם אלא יש לדחות אותם, כלשון הרע מהסוג המתועב ביותר, ואפילו אותו רב בעצמו מודה שיש בעיות בהכשר שהוא נותן, אין זה משנה מאומה. הרי על אף שאמר שיש בעיות, בכל זאת חתם: "כשר", סימן שהוא הכריע שלבעיה זו יש פתרון. אפילו אותו רב בעצמו מודיע: אינני אוכל מן ההכשר של עצמי, אין בכך כלום. הרי זו דרכם של תלמידי חכמים להחמיר על עצמם ולהקל על אחרים.
זה הכלל, כל מוצר מזון שמשווק עם הכשר של רב, חרדי או ציוני, מארץ ישראל או מחוץ לארץ – הנו כשר. אלא כמובן, כמו בכל דבר יש אפשרות להחמיר. על זה נאמר: המחמיר, תבוא עליו ברכה והמקל יש לו על מה לסמוך. אדם אינו חייב להחמיר כל החומרות שבעולם, זה עניין של נדבת נפש. כל אחד יחמיר במה שלבו חפץ, בכשרות או בשבת בשמירת הלשון או בכבוד הבריות, בשירות ביחידה מובחרת בצה"ל או בהתיישבות ביישוב קדמי, בחסדים או בצדקות, וכן עד אין ספור. זהו שיקולו של כל אחד. כך, אם יתברר שהכשר מסוים של מזון הנו כשר והשני הנו למהדרין, אז המחמיר תבוא עליו ברכה. דוגמה של "כשר": יש מחלוקת בין רבותינו – רובם מתירים, מיעוטם אוסרים, לכן הכריעו הפוסקים שזה כשר. ודוגמא של חומרא: כל רבותינו מסכימים שזה כשר, ודאי עדיף. מכל מקום, חומרה היא שלא לבזות אחרים שאינם נוהגים כן. מי שמלגלג על הכשר אחר ועל החכמים שנתנוהו – אין לך ביזיון גדול מזה.
מעשה ברבי טרפון שבהיותו בדרך קרא קריאת-שמע של ערבית במצב שכיבה והחמיר כבית שמאי, ושודדים ניצלו זאת וכמעט הרגוהו. כאשר סיפר זאת לחכמים, אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל (ברכות י). למה עבר על דברי בית הלל, הלא רק החמיר לעומת דבריהם? הסביר הרמח"ל שהיתה מחלוקת גדולה בין בית שמאי לבית הלל, שכמעט פילגה את עם ישראל, ואחרי מאמצים רבים הוכרע כבית הלל. כאשר בא רבי טרפון והחמיר לעין כל, הריהו מחליש תוקפה של החלטה זאת וגורם נזק לכלל ישראל. "במקרה כזה, יותר חסידות היא להחזיק כבית הלל אפילו לקולא, מלהחמיר כבית שמאי" (מסילת ישרים פרק כ).
אכן תלמידי חכמים רבים נוהגים להחמיר בביתם חומרות מופלגות, אך כאשר הם מוזמנים אצל אחרים, הם אוכלים בלי פקפוק כל דבר שיש לו הכשר, ובזה מקיימים מצווה גדולה לחזק כבודם של חכמים, שהוא עמוד גדול שעם ישראל נשען עליו.
אמנם במחלוקות בין תלמידי חכמים, לפעמים הם משתמשים בלהט הוויכוח בביטויים קשים, אך זו דרכה של תורה, ואין זה מתיר לנו הקטנים, לפגוע בכהוא זה בכבודם. מסופר בספר "כתר שם טוב" שלבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, היה מתנגד חריף בשם רבי נחמן מהורדנקו, שבכל הזדמנות היה מביע ביקורת נגדו. ובאחד הימים, אותו רב שמע תלמידיו מדברים סרה נגד הבעל שם טוב. נזף בהם: איך אתם מעיזים לדבר כך נגד אדם קדוש! השיבו, אבל הרי הרב בעצמו מדבר נגדו. אמר להם בחומרה רבה: איך שמותר לי לדבר, אינו מותר לכם! והמשיל משל על שני אומנים שעבדו יחד במשך עשרים שנים כדי לעשות את כתרו של המלך. לבסוף, כאשר הגיע הזמן לתקוע את היהלום, זה אמר בכה וזה אמר בכה, הסגנון התלהט, עד שאמן התריס כגד עמיתו: טיפש! עובר אורח שהיה נוכח בוויכוח צירף קולו וקם אמר: טיפש אתה. אמר לו האומן המתריס: היודע אתה שחברים אנחנו ועבדנו יחד עשרים שנה בעבור כתרו של מלך, והפרט האחרון הזה הוא בנפשנו, לכן אנו מתבטאים בחריפות, אבל אתה, האם נקפת אצבע למען כתרו של מלך, האם בכלל ראית מימיך את המלך?! אתה הוא הטיפש!
גם כאשר תלמידי חכמים מתנצחים בהלכה, אנו הקטנים צריכים לעמוד באימה וביראה ולכבד את כולם.

שאלה:
-

תשובה:
הטלוויזיה היא כלי רב עצמה, שיכול היה להיות לברכה לאנושות, אך למעשה הוא אסון. וזאת משתי סיבות: א. התוכן הקלוקל ב. הצורה המהותית שלו, והיא אינה מום עובר, או ניתן לתיקון.
בדבר התוכן, מוצגת שם תת-תרבות, וולגריות, רדידות, לשון גסה, ריקנות, אלימות, פריצות. התחרות המסחרית גורמת להורדת הרמה למכנה המשותף היותר נמוך. מבוגרים וילדים נחשפים מידי יום לתכנים העומדים בניגוד לכל קוד מוסרי בסיסי. המסך הזוהר מדגיש חומרנות, גורם לירידת המתח האידאולוגי. גוף האישה נעשה מצרך נהנתני הפוגע בכבודה. יש קשר ישיר בין רמת האלימות לבין טלוויזיה. במשך עשרות שנות קיום מכשיר זה, החמירה הפשיעה, והתרבו מקרי רצח, שוד וכד� הצופים לאנשים חסרי רגישות, כמו שהוכח על ידי חיבור לפיזיוגרף, מכשיר הפועל על אותו יסוד של מכונת אמת. האדם כבר אינו מגיב לזוועה. הרומאים נחשפו בקרקס למראות אכזריים, וגרוע מזה יש בטלוויזיה.
התקשורת האלקטרונית מהווה מערכת חינוך חלופית, הקובעת ערכים וסטריאוטיפים מה מקובל ומה נחשב הצלחה. היא מתארת עולם אלים, מסוכן, מנוכר. ילדים נחשפים לבעיות של מבוגרים טרם זמן, כאשר הם חסרים בשלות רגשית. הם כבר מנוסים בכל תועבות החיים.
היא מרגילה את האנשים לתופעות של רצח, ובייחוד פשע לבן, שמוקרנות ללא הרף ומפסיקות זעזוע.
מהו חוט השדרה של נוער שגדל בתת-תרבות כזאת כאשר הוא מקדיש לה את רוב זמנו הפנוי, 130 דקות ביום בממוצע? תינוק מתחיל לצפות בכבלים החל מגיל שנה וחצי ומגיע לבית ספר עם 15,000 שעות צפייה!
כל זה ביחס לתוכן שתאורטית ניתן לתיקון על אף שזה נראה קרב מאסף. אבל בעיית היצירה מהותית יותר. מכשיר זה מרגיל את האדם לפסיביות, לעצלות רוחנית. אצל ילדים הצד השמאלי של המוח המופקד על התפתחות השפה והדיבור, והחשיבה הניתוחית – מתנוון עקב תפיסה חזותית לא מילולית במקום מאמץ. האדם נעשה מטומטם. כבר לא צריך שכל ומחשבה. שם בתוך המכשיר חושבים במקומנו ומסבירים לנו הכל. תוך זמן קצר מועבר מגוון רחב של נושאים בשטחיות, כך שאין מגיעים לאמת. הצופה חושב שהוא מבין, אך באמת מחניפים לו, כדי ליצור אצלו רושם מוטעה שהוא כבר מתמצא בנושא.
מוסרים תמונה לא ראלית של העולם: רק מה שהמצלמה תופסת קיים. אישיותנו נחמסת. הטלוויזיה נהפכת לעינינו. היא קובעת את מבטנו אם שרפה היא מחזה מרהיב או מדאיב וכד�. היא גוזלת חלק מן האישיות ומרדימה אותו. האדם הנורמלי היום הוא האדם המחזיק בדעות שבטלוויזיה, כלומר דעות שטחיות. כי אי אפשר להעביר רעיון בתמונה.
הקריטריון הוא ההנאה. "צפייה מהנה". אין חשיבה מופשטת, אין ניתוח אובייקטיבי והסקת מסקנות. רק סיפוק מידי, קונקרטי.
מנהיג מוערך על פי גינוניו החיצוניים ולא על פי התעמקות בדבריו. הסברה ותעמולה תופסים מקום יותר מעשייה, דימוי יותר ממציאות. כוכב הקולנוע הוא הגיבור. גם מנהיג נאלץ לנהוג כן.
מציגים עולם דמיוני. מראים בית ערבי הרוס ותושביו בחוץ. אבל אין מראים את החקירה הארוכה שקדמה להחלטה זו, כי היא אינה דבר מידי, קל, מגרה, רווחי.
הטלוויזיה חיה כאן ועכשיו. היהדות היא גם עבר ועתיד. עבר ארוך ועתיד לא נראה – אך כל זה אינו ויזואלי, לא קליט, לא תקשורתי, לא רווחי. מפרקים את המציאות למבזקים קצרים קליטים ומרשימים, כאשר כל אחד משכיח את קודמו. עלמא דפירודא.
אמונה היא דבר עמוק, מופשט, לא חושי, כי לא רואים כל תמונה.
הטלוויזיה יוצרת זירת חיים דמיונית כמו בתיאטרון, יוצרת מציאות. היא העד, היא הדיין, וידה תהיה הראשונה להמית. אין לה חובה מוסרית ולאומית. היא חייבת רק לעצמה, ומאוהבת בעצמה.
בקריאת ספר יש העמקה והתבוננות. בטלוויזיה, המצוי כאן ועכשיו הוא הכל. לכל חברה יש גיבורים. בספר, הגיבור יכול להיות מדען, איש מלומד, חכם הזוכה להערצה עקב דעותיו ורעיונותיו ולא רק עקב פעילויות, קרבות ועלילות. הגיבור בספר רוחני יותר. הגיבור האלקטרוני הוא מין בדרן, דמות קלה, אדם טריוויאלי שיודעים הכל על חיי היום-יום שלו, שאינו מעורר יראה וכבוד, בעל מעריצים הפכפכים.
בגלל הפיזור המהיר של המידע, ותחלופתו המהירה, אין זמן לשים לב לרעיונות. צריך חידוש מתמיד ושידור מהיר. הגיבור נהפך לבדרן. רמת הנושאים יורדת. חינוך, דת ופוליטיקה נהפכים לבידור. היסטוריה כבר אינה מה שאפשר לקרוא אלא רק מה שאפשר לראות.
ומה התרופה? ההפך הדיאמטראלי. יש אדם שלא היה זוכה לראיון אפילו דקה אחת, ובכל זאת הוא היה האדם הכי עליון בהיסטוריה ובעל ההשפעה היותר מכרעת: משה רבנו, שכנראה לא היה "תופס" את המצלמה.
כאשר רבנו, הרב צבי יהודה היה תלמיד בן חמש-עשרה בישיבה גבוהה ושאל את אביו מרן הרב קוק אם עליו ללמוד כושר התבטאות, שפות וסגנונות הוא השיב לו: "ורוח ד� למלא את כל מחשכי עולם אורה, הופיעה על בחיר המין האנושי, שקרא את עצמו ערל שפתיים כבד פה וכבד לשון" (איגרות הראיה א עמ� ל).
התרופה היא לימוד תורה, ריבוי אורה של תורה, והוא יגרש מפניו את כל המחשכים וישליך כל איש אליליו ושב וחיה.

שאלה:
-

תשובה:
פעמים רבות פונים אנשים אל רבנים בבקשת "סגולות" בעבור חולה. מלבד פנייה לרופא הם תרים אחר תחבולה רוחנית כלשהי, או איזה פסוק, או קמיע, ובלבד שיהיה שינוי. לצערנו, הם מחפשים לשווא דבר שאינו קיים.
"מה פתאום?!" יהיה מי שיזדעק, "הנה לדודה שלי לא היו ילדים, לקחה סגולה ועתה בנים סביב לשולחנה, ב"ה".
אך יש גם דודה אחרת, חשוכת ילדים, שלא לקחה סגולה ובכל זאת נולדו לה ילדים, כי עשרה אחוז מחשוכי ילדים זוכים בע"ה, לריפוי ספונטני, בלי שיודעים את הסיבה.
אי אפשר לבנות את החיים על יסוד סגולות! אם לאדם יש בעיות בתחום הכלכלי, הבריאותי או המשפחתי – זאת התרופה: תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה!
יתפלל לד�, יאמר תהילים, יאמר בכוונה את התפילה הרגילה הנדפסת בסידור מראש עד סוף, גם זו התמסרות גדולה.
ויעשה תשובה! - איזו תשובה לעשות? אף זאת אנשים שואלים. האם להתפלל בכותל? – הכותל הוא בוודאי מקום קדוש, אך אדם צריך לעשות תשובה מהעברות שלו, בין אדם לד�, בין אדם לחברו.
יתן צדקה למסכנים ולעניים, ירבה בחסדים לכולם, לחברים ולשכנים, לקרובים ולרחוקים להורים ולילדים ולבן הזוג. תן כסף, תן עצה, תן זמן, תן כוח, בקר חולים, ועוד.
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה" – אלו הסגולות ואין צריך לחפש כל מיני דברים מוזרים. איפה מוזכרים כל הדברים המוזרים האלו? בתורה? בתנ"ך? במשנה? האם כתוב שכאשר לרבותינו הגדולים היו צרות, הם עשו סגולות, עם מזוזות וקמיעות. איפה שמענו על כך? לא בתורה, לא במשנה ולא בגמרא. אלא התפללו, עשו תשובה וחסדים. "אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א ג יד); שואלים חז"ל, איך אביי ורבא שהיו מבית עלי האריכו ימים? רבא עסק בתורה וגם בגמילות חסדים. ל"תורת חיים ואהבת חסד" יש כוח להעביר רוע גזרה כה קשה שימותו צעירים. ודאי שלימוד תורה הוא סגולה אמיתית.

שאלה:
-

תשובה:
מוסר תשלומים ומוסר עבודה אינם דברים של מה בכך. אם חייבים כסף, יש לשלם. זוהי חובה קדושה כמו כל מצווה, כמו ציצית, שבת וכשרות. אם קיבלת אשראי, מה טוב; אם לא - יש לשלם. אם אין לך כסף, הילחץ, כמו שהנך נלחץ בשביל כל מצווה. אם לא כן, זהו חילול השם, כדברי חז"ל (יומא פה). אנשים אומרים: ראו אדם זה הלומד תורה, כאשר הדבר נוגע לארנקו – כל תורתו נעלמת. אדם ניכר בכיסו – אם הוא נושא ונותן באמונה, אם הוא אמין בעסקים. אם הוא סוחב תשלומים או נותן צ�קים דחויים שחוזרים ויש לרדוף אחריו, אנשים אומרים: ראו אדם זה שלומד תורה, כמה מכוערים מעשיו! אוי לו למי שלמד תורה, אוי לאביו שלימדו תורה, אוי לרבו שלימדו תורה.
אבל אם משאו ומתנו באמונה, אם הוא ישר בענייני תשלומים, אם הוא מתייחס לחובה ממונית כאל כל חובה אחרת ביהדות, אנשים אומרים: ראו זה שלמד תורה, אשרי אביו שלימדו תורה, אשרי רבו שלימדו תורה, ראו כמה מתוקנים מעשיו. יש מרבותינו הפוסקים, הסבורים שעיכוב תשלומים כמוהו כגזל (ב"ח). אמנם אין זה גזל אקטיבי כשודד דיליז�נס בפרשת הדרכים עם רובה ווינצ�סטר, שהרי הכסף הגיע לידך בהיתר, אבל מה שאתה מעכבו ואינו משלמו, יש בזה משום גזל. בספרו �מסילת ישרים�, הרמח"ל מביא את הפסוק "ובכַפַּי דָּבַק מְאוּם" (איוב לא ז. מסילת ישרים תחילת פרק יא). אין זה כסף גנוב, הוא הגיע בהיתר אך "נדבק" בכף היד. חמור מאוד! מוסר עבודה נלמד גם מיעקב אבינו (רמב"ם, סוף הלכות שכירות).
"כי בכל כחי עבדתי את אביכן" (בראשית לא ו). הייתי עובד נאמן, רועה נאמן ביום ובלילה שאינו מפקיר את עבודתו. יש לעבוד ולא די רק להגיע לעבודה. גם זה גזל, כדברי הרמח"ל: "גזל חפץ – גזל, וגזל זמן – גזל" (שם), בעבודה.
גם מצוות אין לקיים על חשבון זמן העבודה, שכן אז אין להן ערך. אין עושים מצווה על-ידי עברה, כי היא מצווה הבאה בעברה! הקדוש-ברוך-הוא שונא גזל בְּעוֹלה, כאשר מקריבים עולה גזולה.
תפילת מנחה תוכל להתפלל אחרי העבודה, ואם יהיה מאוחר, התפלל בזמן העבודה והוסף עוד רבע שעה. מצוות – לא על חשבון העבודה.
ובוודאי לא יעסוק בזמן העבודה בענייניו הפרטיים. כך למדנו מיעקב אבינו, המתפאר על כך שהוא ישר ונאמן בענייני עבודה. ודאי היו לו דברים חשובים לעשות, ללמוד תורה ולעבוד את ד�. אין סתירה: זוהי עבודת ד�, להיות ישר בעסקים, ישר כמו סרגל, מחמיר במוסר עבודה, מחמיר במוסר תשלומים, להיות מהדרין מן המהדרין.

שאלה:
בגיליון הקודם התברר שרפואה בלתי-מקובלת ומוסכמת, תיקרא רפואה משלימה ולא רפואה חלופית. עתה נשאלת השאלה האם מותר להשתמש בשיטות פרא-רפואיות שונות, אלטרנטיביות מיסטיות למחצה, כגון רייקי והילינג, הבנויות על אנרגיות, פתיחת מרכזי אנרגיה, ספיגת אנרגיה, שחרור אנרגיה וכדומה.
האם זוהי עבודה-זרה, כישוף, או "דרכי האמורי"?


תשובה:
א. ברור שאין זו עבודה-זרה. אף אחד אינו עובד שם לאל זר או מאמין באל זר. לאנרגיות האלו יש פירוש חילוני. נכון שכל הטכניקות הרפואיות האלה, מוצאן מעמים עתיקים מהמזרח הרחוק, והן היו מעורבבות בעבודה-זרה; אבל, באותה תקופה כל המדע היה מעורב בעבודה-זרה אצל אומות-העולם. דת, מדע, פילוסופיה, היוו בליל אחד. כל הרפואה העתיקה אצל הגויים היתה מעורבת בעבודה-זרה, האם משום כך נצטרך לפסול את כל הרכוש הרפואי העתיק?! אלא שהדברים עברו חילון, נוקו מעבודה-זרה וקיבלו פירוש של חול. האנרגיות האלה אינן נתפסות יותר כאלים, אף אחד אינו עובד לאלים. לדידם, זו סתם אנרגיה, בדומה לאנרגיה אלקטרומגנטית או גרביטציונית.
אנו יודעים שדתות המזרח הרחוק מבוססות על אנרגיה אלוהית הממלאה את כל היקום ויש לסופגה. זו עבודה-זרה ממש. במקום ריבונו-של-עולם יש אנרגיה, מעורפלת דיפוזית המקיפה את כל היש וחודרת לכל דבר. זו עבודה-זרה באופן מוחלט. אך כאמור, אנרגיה זו עברה חילון, תורגמה למושגים של חול. מי שעוסק ברייקי אינו עוסק בעבודה-זרה ואינו מתכוון לעבודה-זרה.

ב. האם זהו כישוף? איך נגדיר כישוף? לכאורה תופעה על-טבעית. אך שמא היא טבעית, אך אינך יודע להסבירה. הגאון רבי יעקב עטלינגר נשאל בדבר היפנוזה שנראית כמו כישוף: בעזרת תנועות ואמירת מילים נעשה המטופל משועבד למטפל. כותב בעל �ערוך לנר�: אמנם שאלתי מלומדים באוניברסיטה ולא ידעו לתת הסבר מדעי, אך לא כל דבר חסר הסבר מדעי הנו בהכרח כישוף. הוא מכריע שאין כאן כישוף ומתיר את הדבר (שו"ת בניין ציון סז).
כישוף הנו שימוש בכוחות הטומאה. אך כאן מקום להיכנס לדיון אם כישוף מותר במקרה של פיקוח נפש. מחלוקת זו מובאת ב�שולחן ערוך� ומפרשיו. יש אומרים שכישוף קשור לעבודה-זרה וצריך לברוח ממנו בכל מצב (שו"ע, יו"ד קעט). אמנם אמרנו שבמקרה של פיקוח נפש צריך להשתמש אך ורק ברפואה רגילה מוסכמת. רפואה לא מוסכמת מותרת רק בתור תוספת, לכן היה מקום לדון אם כישוף מותר. אך כל השיטות האלו אינן כישוף, ואף אחד העסוק בזה אינו מכשף.

ג. אך יש כאן עברה של "דרכי האמורי", כלומר, אמונות טפלות. הגדר של "דרכי האמורי" הוא כל מיני דרכים ללא מבוא שכלי, ניסויי או ניסיוני. אין הוכחה תאורטית וגם הניסיון לא אישר. "דרכי האמורי" אסורים איסור תורה משום "חוקות הגויים".
אלא שיש יוצא מן הכלל. אומרים חז"ל: "דרכי האמורי" מותרים לצורך רפואי (שבת סז א. שו"ע, או"ח שא כז). אם אנשים עושים זאת לצורך רפואי, מאמינים שיש בזה תועלת רפואית, מצטטים מקרים שזה עזר לטענתם – אף-על-פי שאין הוכחה מדעית ראויה לשמה, בכל זאת מותר הדבר.
אמנם רש"י מחמיר שצריך שיהיה ניכר מעצם הטיפול שזה רפואי, אך להלכה, אם זה לצורך רפואי ואנשים מספרים שזה מועיל, די בכך כדי להתיר (עיין משנה ברורה שם ס"ק קה). רבותינו לא חסמו לגמרי את השער, כיוון שהאדם מאמין בזה וכמובן חייו יקרים לו מאוד. יש על כך שלוש תשובות ארוכות של הרשב"א (רבי שלמה בן-אדרת), והוא מתבסס על דברי הרמב"ן (שו"ת הרשב"א קסו. תיג. תתכה), ולמעלה בקודש משנה במסכת שבת: "יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב" (שבת שם). וכי אלו באמת מרפאים?! אך אנשים מאמינים בזה ומצטטים סיפורים על ריפוי מופלא, לכן מותר.
לכן כל השיטות האלה המיסטיות למחצה, אינן באות במקום הטיפול המקובל, אלא כמשלימות, או במקרה שאין בו פיקוח נפש – מותרות, על אף היותן "דרכי האמורי", על אף שלא נחקרו ולא הוכחו כמועילות. אמנם הן אמונות תפלות של הבל ותוהו, אך כיוון שהן לרפואה, לא נאסר הדבר.
תמיד טוב יותר לילך לרופאים רגילים, הפועלים על סמך שיטות מדעיות. גם ברפואה הרגילה יש טעויות ושינויים. כמו בכל מדע, היא בודקת את עצמה בלי הרף.
ועוד יותר טוב להיות בריאים ולא להיזקק לא לאלה ולא לאלה. רפאנו ד� ונרפא.
נספח
…באשר לצורך להתריע על שימוש ברפואה כזאת, ודאי יש צורך, אך בשביל זה אי-אפשר לומר על מותר שהוא אסור. ויתר על כן, כל מי שקרא מה שכתבתי, בעוניי, ורוצה להבין – יבין היטב שכל הרפואה הזאת היא הבל ולכן יש להתרחק ממנה (ועיין באריכות בעיטורי כהנים 202).

שאלה:
: 1. אני מניחה שברצונך למנוע מאנשים להגיע אל "מרפאים" ואנשים שרלטנים, ואכן יש להיזהר מכאלה. אך מכאן ועד לומר: "הרפואה הבלתי מוסכמת", בימים שגם קופות החולים ומספר בתי-חולים כבר פתחו שעריהם בפני חלק מהשיטות - הדרך רחוקה.
2. אנשים המתמחים בדיקור סיני לומדים ארבע שנים, צוברים ידע וניסיון פרקטי בקליניקות טיפול. לפני כל טיפול הם מציגים למטופל שאלון על מנת להגיע למקסימום המידע אודות מצב המטופל. לעיתים שולחים אותו לערוך בדיקות דם ואחרות בקופת החולים, וגם בשעת הטיפול נעזרים בספרים על מנת לדייק בנקודות הדיקור, ובדרך כלל הם לא שוללים את הרפואה הרגילה.
3. גם לגבי ההומאופטיה לא כדאי להתבסס על דיווחים שלפני מאה וחמישים שנה. כיום ישנם רופאים קונבנציונליים לא מעטים שלמדו הומאופטיה ושיטות נוספות.
לבני הקטן היו שקדים נפוחים ביותר ובבית-החולים המליצו על ניתוח. בטיפול הומאופתי הצלחנו להקל על הבעיה, וברוך ד�, היום הוא נער - עדיין עם השקדים שנתן לו הקדוש-ברוך-הוא, והוא בדרך כלל בריא.
4. אם נאמר שלכל מחלה יש את היום בו היא יוצאת, משתמע מכך שאין כלל טעם בריפוי. והרי אצלנו ביהדות יש עניין של פיקוח נפש דוחה שבת ויש לעשות הכל בכדי לעזור לחולה.


תשובה:
1. ההגדרה "רפואה בלתי מוסכמת" היא אכן טעונה בירור כיוון שאין לרפואה משלימה/חלופית הגדרה אחת בלבד.
אני מתכוון לזרם שאינו הזרם המרכזי הרפואי ואין המטפל מקבל תעודת הסמכה על עיסוקו זה מטעם הרשויות.

2. בדבר האקופונקטורה, נכון שיש שטוענים שיש לה השפעה אנלגטית עקב שחרור אנדורפינים בגין הדקירות, אבל סך הכל רפואה זו תואמת יותר חוקים מגיים מאשר תואמת לכללים מדעיים הניתנים להוכחה.

3. בעניין הומאופטיה, לא הבאתי מחקרים מלפני מאה וחמישים שנה כנגדה, אלא לטובתה, וציינתי שבמחקרים חדשים ההערכה התהפכה.
למשל נכתב מחקר לטובת הומאופטיה, וזמן מה לאחר מכן הוא נסתר בגלל איכותו המתודולוגית הירודה (334:287:1988 NATURE). וכן מחקר אחד הוכיח שאין הבדל בתוצאות בין הומאופטיה לבין שימוש באינבו [תרופות דמה] (310:1339:1995 BMJ). נכתבה סקירה של כמאה מאמרים בנידון, ועולה מהם שלא הוכחה יעילות הטיפול (302:316:1991 BMJ).
מה שאת מציינת שיש לך הצלחות - ברוך ד�. אבל כמו שכתבתי, אי-אפשר לבסס תאוריה מדעית באורח אנקדוטלי.

4. בדבר יום קבוע לסילוק המחלה. זה בוודאי נכון לגבי חלק מהמחלות שמתרפאות באופן עצמוני בלי טיפול. בכל זאת, בוודאי חייבים אנו בטיפול, כי יש גם מחלות שאינן מסתלקות מעצמן. העיקר שלא כל כך קל לתלות ההצלחה בטיפול.
ונזכה להיות כולנו בריאים בעזרת ד�.

שאלה:
האם מותר להיעזר בשיטות פרא-רפואיות שונות, בלתי-מקובלות, כגון אקופונקטורה [דיקור], אקופרסורה [נקודת לחץ], רפלקסולוגיה [טיפול באמצעות כף הרגל], אירידיולוגיה [אבחון דרך הסתכלות בעין], הומיאופתיה [שימוש בתמיסה מהולה עם ריכוז אפסי] וכדומה? ומה דין שימוש באנרגיות?

תשובה:
מבחינה הלכתית יש להשתמש רק ברפואה מקובלת ומוסכמת אצל רופאי אותה התקופה; אנו סומכים על הרופאים ועל הרפואה. אין זאת אומרת שלא תיתכן טעות, הרי הרפואה משתנה מדור לדור. מרן הרב קוק מוכיח שמבחינה הלכתית הרפואה אינה ודאית אלא בגדר ספק (שו"ת דעת כהן סי� קמ), ובכל זאת התורה ציוותה ללכת אל הרופאים, כמו שכתוב "ורפֹא ירפא" – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. לכאורה, האין זה מובן מאליו שמותר לרופא לרפא, להציל אנשים ולהקל על סבלם? לא. הרמב"ן מסביר (ספר תורת האדם, שער הסכנה) כי יש חשש להזיק לחולה. כיוון שכן, יש צורך ברשות מריבונו-של-עולם, והחכמה תעֹז לחכם, אך בתנאי שהרופא בקיא ומומחה.
אין לילך אחרי כל שיטה שבדה אדם מלבו, אלא הכל חייב להיחקר בדרכים מדעיות, בעזרת ניסויים ותצפיות, ולא בדרך של אנקדוטות, של סיפורים על פלוני שהתרפא בטיפול מסוים. אין זה מהווה שום הוכחה, כי יתכן שיש סיבה אחרת להחלמתו. הרי קיימים הרבה מקרים רבים של רפואה עצמית, ספונטנית. יתכן גם שהטיפול המקובל שהחולה קיבל לפני שעבר לטיפול בלתי-מקובל, הוא שהועיל.
אלו עניינים חמורים מכדי שהאדם יתהלך בהם על-פי מראה עיניו ומשמע אוזניו. יש צורך בתצפיות מדוקדקות ובהשוואות סטטיסטיות בין קבוצות גדולות, כולל מתן תרופות שלא מדעת וגם תרופות דמה, כדי לנטרל תופעות פסיכוסומטיות.
הרפואה שנחקרה ונבדקה בעזרת כל הכלים המדעיים שבתקופה, היא היא הרפואה המקובלת והמוסכמת.
המדע אינו מואס בשום דבר, וגם כל רפואת-סבתא נחקרת. לא המקור קובע, אולי זהו דבר שהניסיון מוכיחו והוא נמסר מפה לאוזן. המדע אינו דוחה שום דבר על הסף, אך אינו מקבל שום דבר בלי הוכחה. כאשר איש מוזר בשם מישל דה נוטר דם, המכונה נוסטרדמוס, טען בימי הביניים שגילה תרופה נגד דבר, ישבו חוקרי מכון פסטר בפריס והחלו לבדוק את הנושא בדלתיים סגורות.
לכן הרפואה החלופית-אלטרנטיבית, אינה קיימת על-פי ההלכה אלא יש לכנותה רפואה משלימה; לא במקום אלא בנוסף. או שמדובר בעניין של איכות חיים, בו אין חשש נפשות. אם אדם מצונן ינסה רפואה בלתי-מקובלת ללא הצלחה, אין בכך אסון. אכן על רוב הטיפולים המשלימים נאמר: אם לא יועיל לא יזיק, מלבד נזק כספי, אך זהו חשבון אחר. רק במקרה של מחלה רצינית, עלול להיגרם נזק עקב הזנחת הטיפול הרגיל ודרכי האבחון הרגילות.
על כן, שמה ייקרא "רפואה משלימה", כלומר, בנוסף לטיפול המוסכם, או במקומו, רק במקרה שאין בו נגיעה של פיקוח נפש אלא לאיכות חיים. אמנם זהו גם תפקיד הרפואה להילחם נגד הסבל, אך בזה אין סיכון על-פי רוב. לכן כל אחד רשאי לנהוג כחכמתו, אפילו בגישה רפואית שהיא חסרת הוכחות ליעילותה.
סיפורים בודדים על פלוני או אלמוני שנתרפא בדרך זו אינם מוכיחים כלום. מעשה ביהודי ששאל את רבי עקיבא: אני יודע שעבודה-זרה היא הבל, אך לא אמנע מלשאול: אדם מפורק לגמרי מבחינה גופנית נכנס לבית עבודה-זרה, מקבל כל מיני טיפולים, ויוצא משם בריא; זאת עובדה שאי-אפשר להכחיש! אמר לו הרב: משל לאדם נאמן שהיו מפקידים אצלו כסף ללא עדים, מלבד אדם אחד שלא סמך עליו ותמיד הביא עדים. ויהי היום ואותו מפקיד חשדן שכח להביא עדים. אמרה אשתו של בעל הבנק: אל תחזיר לו את כספו! השיב לאשתו: באמת כך מגיע לו, אך לא בגלל ששוטה זה עושה שלא כהוגן, אנו נאבד את נאמנותנו. כך, כאשר ריבונו-של-עולם שולח מחלה לאדם, נקבע מתי המחלה תסתלק, על-פי טיב המחלה, המצב הגופני וחשבונות רוחניים. הנה הגיע היום שהמחלה צריכה להסתלק, ובדיוק אז, החולה פונה לרופא אליל. לכן המחלה "מתלבטת": אם אצא עתה, יתלו את הריפוי באותו רופא אליל – שמא אשאר? אך היא מחליטה: לא בגלל שוטה זה אאבד את נאמנותי, ובלב כבד המחלה יוצאת, כמו שכתוב: "חליים רעים ונאמנים" (דברים כח נט) – נאמנים בשליחותם (עבודה זרה נה א). וכך כותב רב האי גאון בנוגע לאנשים הפונים אל מכשפים ומתרפאים (אוצר הגאונים, חגיגה יד). הם לא נרפאו בזכות המכשף, אלא הגיע מועד סיום המחלה.
ד� ברא את האדם בחכמה, ומחלות רבות עוברות מעצמן. לפעמים ההבדל בין טיפול מועיל לבין טיפול חסר-ערך הוא עשרה אחוז, וזהו הבדל שאי-אפשר לבחון בלי כלים סטטיסטיים. זאת ועוד, את סיפורי הצלחת הרפואה הבלתי-מוסכמת מפרסמים בחצוצרות, ואת סיפורי הכשלונות אין מספרים. לעומת זאת, את כישלונות הרפואה הרגילה מדגישים ואת ההצלחות שוכחים.
אחת השיטות הבלתי-מוסכמות הנפוצה מאוד היא הומיאופתיה, טיפול בתמיסה שנמהלה עשרות פעמים. מבחינה מדעית אין לכך כל הסבר מתקבל על הדעת, שהרי החומר הנותר הוא אפסי, וליתר דיוק – אינו קיים כלל. שעתה הגדולה של ההומיאופתיה היתה לפני מאה וחמישים שנה בלונדון, בפרוץ מגפת הכולרה. בבתי-חולים הומיאופתיים היתה תמותה של שמונה-עשר אחוז ובבתי-חולים רגילים – חמישים אחוז. אלא שההסבר לכך הוא שבבתי-חולים רגילים השתמשו בהקזת דם ובהקאות, מה שלא הועיל מאומה, ואדרבה, הוסיף נזק. אלא שבימינו, בבתי-חולים הומיאופתיים התמותה נשארה שמונה-עשר אחוז ובבתי-חולים רגילים היא קרובה לאפס. נמצאת למד שגם במחקרים מדעיים יש להיזהר מליקויים מתודולוגיים. ועל ריפוי באנרגיה, בפרק הבא. יהי רצון שד� ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל.