|
|
|
סך הכל: 101 שו"תים בנושא עם ישראל
|
| ותחי רוח יעקב |
|
שאלה:
ותחי רוח יעקב ידיעון בית אל
תשובה:
"ותחי רוח יעקב אביהם" (בראשית מו כז), כאשר נודע לו שעוד יוסף חי, הוא קם לתחיה. "שרתה עליו שכינה שפרשה ממנו"(רש"י), כי "אין שכינה מתוך עצבות...אלא מתוך שמחה" (שבת ל ב), ויעקב אבינו היה שקוע במשך עשרים ושתים שנה בעצבות, עקב העלם יוסף. שמחה אינה מצב פסיכולוגי נפשי נעים לבדו, אלא הכרח חיוני לאדם, כדי שיוכל לזכות להוד האלהי העליו שיישרה על נפשו. חז"ל מוסיפים": "לכן לדבר הלכה" גם הכח השכלי לא יוכל להתפתח כראוי, אם אדם שרוי בעצב עמוק שמכלה כמו מחלה ממארת את כשרונותיו. הבהירות השכלית, שנצרכת דוקא במצבים קשים, לא תוכל להופיע אלא מתוך שמחה. חז"ל אומרים עוד: "וכן לחלום טוב". גם הכח הדמיוני לא יוכל להביא פריו המתוק אלא במצב של הבריאות הנפשית היסודית של שמחה. הדמיון אינו הכח הראשי בחיים, אך גם הוא נצרך, כדי לכוון דרכי חסד ישרים כלפי הזולת, ולמצוא פתרונות חדשים לבעיות -2-חיים. כאשר העצב אופף את האדם, רק בלהות יקבל מרוחו, ולא חלומות ענוגים המאירים לפניו את דרכי החיים.
אפילו ענקי הדעת, הנביאים, אינם נמלטים מחולשה כאשר עצבות עוטפתם.
לפי הרמב"ם זו הסתלקות הנבואה בגלות. "ולזה תמצא הנביאים תתבטל נבואתם בעת האבל או בעת הכעס וכיוצא בהם, כבר ידעת אימרתם אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושיעקב אבינו לא באתהו נבואה כל ימי אבלו, להתעסק כחו המדמה בהפקר יוסף, ושמשה רבנו ע"ה לא באתהו הנבואה כבואה מקודם, מאחר תלונת המרגלים עד שמתו כל דור המדבר אנשי המלחמה, בעבור שנלאה לסבלם לרב תלונותיהם". "וזאת היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם בענין מן הענינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה ועבד לסכלים הזונים, אשר קבצו העדר הדבר האמיתי ותגבורת כל התאוות הבהמיות, ואין לאל ידו" (מורה נבוכים ב לו), כלומר "אין לנו יכולת להתגבר על אלו הסכלים הזונים ומפני זה יגיע לנו עצבות" (אפודי).
לכן בארצנו הקדושה, ובתחית האומה, גם אם יש סכלים שמרגיזים ומעציבים אותנו, אסור לנו לשקוע בכעס ובעצבות. זה מה שנקרא בשפה המדוברת "גול עצמי". חייבים אנו להיות שמחים. אתה חייב להיות שמח, ואם אתה חייב, סימן שאתה יכול.
|
|
| כבוד נשיא המדינה |
|
שאלה:
כבוד הנשיא ידיעון384
תשובה:
שאלה: כשרואים שהנשיא זוכה לכבוד כה רב, ולקבלת פנים רבה אף יותר
מאשר לרבנים גדולים וחשובים, עלולים להתרשם שזה לא כל כך
נורא שאין יראת שמים.
האם תלמידים בישיבה תיכונית המתלבטים באשר להמשך דרכם
ונוכחים במעמד כזה, לא עלולים לקבל תמונה מעוותת קמעא
באשר לגודלן של הישיבות, חשיבות לימוד התורה וההתגדלות בה,
זאת כשרואים שגדולי תורה לא זוכים לכבוד לו זוכה מי שרחוק
מתורה ומצוות . מה עם כבוד התורה?
לאור האמור לעיל, מה בדבר תליית תמונת הרצל בכתלי "תלמוד
תורה" לילדים?
תשובה:
כבוד נשיא המדינה אינו כבוד אישי ביחס לאישיותו הפרטית, אלא, משום אישיותו הכללית - שהוא נשיא המדינה. כבוד נשיא המדינה הוא כבודה של המדינה. כמו שכבוד דגל המדינה אינו כבוד לבד ולציור שעליו, אלא כבוד למדינה עצמה, ואת שמחתנו על המדינה אנו מבטאים לנוכח הענינים השונים הקשורים למדינה.
באשר לחששך שתלמידים צעירים יסיקו מכך סנגוריה על אורח חייו האישי של הנשיא, שאינו תואם את מצוות התורה, ויקבלו תמונה מעוותת ביחס לחשיבות לימוד התורה ויראת שמים, הנה כל אדם בר-דעת, גם אם הוא ילד, יבין היטב שיש הבחנה בין האיש לבין תפקידו. אם אחד יטעה, לא בשלו נפתור את עצמנו ממה שאנו חייבים, וזאת חובתו של מחנכו - להסביר לו את הדברים לאשורם. כמו שהוא מסביר לו דברים רבים אחרים, מורכבים יותר לאין ערוך.
כלל זה למדנו מאליהו הנביא שכיבד את המלך אחאב בכבוד גדול, ויחד עם זאת ביקר אותו במלוא התוקף על הצד השלילי שבו.
באשר להשוואה עם כבוד התורה, ודאי שגדולי תורה זוכים לכבוד יותר גדול לאין ערוך, אלא שזהו כבוד פנימי. התייחסות בחרדת קודש אליהם ואל דבריהם, אף אם אינו תמיד בולט כל כך בפומביותו.
הדבר דומה לכך שנביא עומד בפני מלך ברשות הרבים, אבל בביתו - מלך עומד בפני נביא (רמב"ם מלכים ב, ה), כי יש להבחין בין העולם החיצוני לבין העולם הפנימי.
ביחס לתמונתו של הרצל. היתה זו תלויה בחדרו של רבנו הרב צבי יהודה. שוב, זוהי אותה הבחנה בין האיש הפרטי שהיה רחוק מתורה, לבין תפקידו הכלל ישראלי, של מרים דגל המדינה היהודית.
|
|
| יחס לממשלה |
|
שאלה:
ידיעון בית אל 380 יחס לממשלה
תשובה:
שאלה: כתבת שצריך לנהוג כבוד בממשלת ישראל, אפילו כשעושה הרבה
רעות, כפי שאליהו נהג כבוד באחאב.
היחס הכללי של אליהו לאחאב הוא יחס של ניתוק, והוא מזכיר את
יחסם של יהודים חרדים רבים, בזמננו, למדינה. יש להם טפה של
כבוד למדינה מצד דרך ארץ, אך היחס הכללי הוא של ריחוק וניתוק
השקפתי, נפשי ומעשי.
יש לציין שאין שאלתי דווקא על ממשלת המערך, כי יש דברים רבים
נגד התורה גם בעצם הבנין היסודי של המדינה בצורתה הנוכחית,
כגון, העובדה שערך הדמוקרטיה עומד מעל לחוקי התורה, והמדינה
היא "ישראלית חילונית" ואינה מחוייבת לחוקי התורה.
תשובה:
אליהו הנביא לא נהג כלפי אחאב רק דרך ארץ בעלמא, אלא רץ בפני מרכבתו מיזרעאל עד הכרמל, וחז"ל למדו מכך שלעולם צריכה להיות אימת מלכות. אלו הם דברים של טעם, כי עם כל חסרונותיו של השלטון הישראלי, הוא עומד נגד אוייבי עמנו שרוצים לבלוע אותנו. הוא המרכז את כח האומה, ולכן אין לזרוק בו אבן, אלא אדרבה לחזק אותו.
נכון שיש בו יובש, כיון שחסר בו העיקר, שהוא הקשר לרבונו של עולם. אך, אל לנו לקצץ את הענפים המתיבשים האלה, אלא, אדרבה, להשקותם בטל חיים של תורה. כך ראינו שאליהו הנביא היה מושך את אחאב כלפי מעלה, ואיזבל היתה מושכת כלפי מטה, ולו אליהו הנביא היה דוחה את הנופל אחר האבן, היה נופל לגמרי בכיוונה של איזבל.
לכן זו עבודתנו, להזריק נשמה בתוך הגוף הלאומי.
ממשלת מיעוט
שאלה: שמעתי שבזמן שהוקמה ממשלה, שנשענה על החכי"ם הערביים, התנגד
לכך רבנו, הרב צבי יהודה, בתקיפות גדולה. האם אכן מציאות כזו
גורמת לשינוי בהתייחסותנו למדינה? האם כבר אין חיוב לציית
לחוקיה?
תשובה:
אכן, זהו חילול השם שאין כמותו. חורבן רע ומר, וגם עיוות הדמוקרטיה. הרי מדינה זו שלנו היא, אלא, אנו מוכנים לקבל בארצנו גם מיעוטים, ואף לתת להם ייצוג מסויים כדי שיוכלו לבטא את דעתם ולהביע את צרכיהם. אך לא יתכן שהם יהוו לשון מאזניים וכח מכריע בהנהגת האומה. הרי זו איוולת שאין כמותה. בוודאי שיש להלחם בכל תוקף להסרת רקבון זה, שמלבד היותו בעצמותו רקבון נורא ואיבוד דעת, אותותיו ניכרים בדרך הנהגת האומה בארצה. כמובן, אין זה משנה את יחסנו למדינה, שלא בה נמצא הרקבון, כי מדינה פירושה, שארץ ישראל נמצאית ביד עם ישראל. זו מצוה מן התורה, שלא להניחה ביד זולתנו מן האומות, והמדינה ודאי קודש. אלא, זו ביקורת נוראה על הממשלה, וכל אדם מישראל, בר דעת ובעל רגש יהודי צריך לעשות כל מה שביכולתו לחלץ אותנו מרקבון זה, כדי להבריא את חיינו הממלכתיים.
|
|
| חופש הדעות |
|
שאלה:
-
תשובה:
משפט מפורסם רווח עתה: "זה מתחיל ככה וזה נגמר ברצח רבין..". אדם ימני מתבטא באופן חריף כלפי השמאל, מיד סותמים פיו עם המשפט הזה. הימני נעלב: וכי רצחתי את רבין? איזו עלילת דם, אמנם דיברתי בתקיפות, אך אני רחוק מלהיות רוצח!
אך כאשר נתבונן, נראה שזה משפט אמיתי. ודאי שהמשתמש בו אינו מתכוון לומר שכל המדבר בתקיפות הנו כבר בדרגת רוצח, אלא כוונתו להזהיר שכאשר משחררים את רסן האמירות והדעות, בסופו של דבר המחיר עלול להיות יקר ביותר. כי אדם אינו יכול לתרץ את עצמו: לא רצחתי רק אמרתי שמגיע לו למות. האם אין הוא מבין שלמילים יש כוח ועצמה?!
מרן הרב קוק כותב ביחס לחופש הביטוי: "צמצום גמור בין הדעות והמעשים, אי אפשר כלל לעשות" (איגרות הראיה, כ). מה שמדברים, בכל תחום שיהיה, סופו להשפיע על המעשים. חופש הדעות, הוא דבר טוב, אך אין לך מידה בעולם, אפילו הטובה ביותר, "שלא תהיה הקיצונית מזיקתה" (שם). אדם המפיץ דעות שהן כרקב לאומה, סופן להתפשט ולפעול את פעולתן ההרסנית. מרן הרב קוק מביא משל: אדם בעל השקפת עולם שאין שום עוול ברציחה, הוא בעצמו אמנם לא ירצח ולא יפגע בזבוב, אך בסופו של דבר השקפתו עלולה לחדור ללבותיהם ומוחותיהם של אנשים אשר עלולים להגשימה בפועל. אדם אינו בנוי משני חלקים נפרדים, חלק חושב וחלק עושה שאינם קרבים זה אל זה. אמר הפילוסוף צ
סטרטון: אין דבר יותר פרקטי מהתאוריה.
לכן התורה אינה מתירה חופש דעות בלתי מוגבל. דבר שאסור לעשות, גם אסור לדבר עליו. מי שאומר שצה"ל הם נאצים ח"ו, וחושב שלא יהיו לכך השלכות, הריהו מזלזל בערכו של השכל, בערכה של הדעת. ברוסיה תפס סטאלין את השלטון ויריבו טרוצקי הודח ונרדף כל חייו בכל ארצות העולם, על ידי סטאלין, עד שנרצח. מה לסטאלין בראש מדינה עם עשרות מיליוני חיילים לפחד מאדם בודד? אלא שלאדם זה היה עט ופה, והאימפריה האדירה פחדה מאדם אחד שדיבר!
גם חופש הביטוי צריך להיות מוגבל. דעות המסוכנות לאומה, אסור לומר. אסור גם לחשוב, אך מה נעשה ובתורה יש דברים שאסור לעשות, אך יש גם דברים שאסור לומר ולחשוב.
את רבין אדם אחד הרג באקדח, אך הרבה הרגוהו במילים, ועד יותר הרגוהו במחשבה. כאשר ברמה הגבוהה יותר חושבים, נמוך יותר מדברים, ובפסולת האנשים הגסה השפלה שבשוליים, לוקחים אקדח ורוצחים.
כך הוא בכל דבר. אחד חושב שאין צורך במדינת ישראל, אחריו יבואו שידברו על כך ולבסוף יהיו יהודים המוכנים לרדת מן הארץ או להפוך את מדינתנו לפדרציה קונפדרטיבית של המזרח התיכון.
דיבורים מסוכנים, המשכילים שמרו מצוות בדעה שהתורה נחמדה מאוד, אך אינה מן השמים. אפשר לנחש מה עשה דור הבא.
מעשה בפרופסור אורח באוניברסיטה דתית שלנו שטען שמשה רבנו לא היה ולא נברא, משה אינו אמת, אמר, ותורתו אינה אמת, קמה זעקה נוראה. והשומעים תירצו את עצמם: אנו אנשים דתיים המקיימים תורה ומצוות, אך אנו מעוניינים לשמוע כל מיני דעות. ואכן זה מתחיל בדיבורים ומסתיים ברצח היהדות. האמירה הזאת: זה מתחיל בדיבורים ונגמר ברצח, הנה אזהרה חשובה מאוד. כמובן, לאו דווקא מן השמאל אל הימין, אלא בכל הכיוונים. מאז תחילת הציונות היו תשעים ושלושה מקרים של רצח פוליטי, שבוצעו על ידי כל גווני הקשת הפוליטית. על ידי דיבורים, חדל השני להיות אדם, נהפך הוא למין חיה פוליטית וכבר אפשר חלילה להרגו.
כל הדיבורים, השנאה והביזוי מסוכנים, הן נגד הימין והן נגד השמאל, דתיים או חילוניים, ציונים או חרדים אשכנזים או ספרדים.
אנו בעד חופש הביטוי, אך לא חופש כזה! כבר אמרו: הדמוקטיה אינה חייבת להתאבד כדי להוכיח את חיוניותה. אנו כל כך חסידים של החופש, אפילו על חשבון מדינת ישראל, חס וחלילה! לפי התורה אין חופש ביטוי בלתי מוגבל. יש איסור לשון הרע, איסור העלבת הזולת. אפשר להתווכח, להילחם נגד דעות הזולת, אך בלי שנאה, אפילו שנאת הלב. "לא תשנא את אחיך בלבבך". צריך עין טובה לראות את הצד הטוב שבזולת. מלחמת דעות מותרת, אך לא בכל סגנון.
דוקרים בחרב שבלשון ומזה נמשך שדוקרים בחרב ממש, כמו שהיה בתקופת בית שני, כדברי הנצי"ב, לפתיחתו לפירושו על התורה "העמק דבר". ברוך השם, מצבנו טוב יותר לאין ערוך, אך עלינו להוסיף הבנה ואהבה.
"זה מתחיל בדיבורים וכו
" – זהו משפט גדול, משפט אנושי. הדיבורים שוחקים את עדינות הנפש, את המוסריות הפנימית. לכן נשים כולנו רסן לפינו, לא נאמר את הכל, לא נחשוב את הכל, נילחם על עמדותינו, אבל בלי שנאה. נזכור את העיקר. נזכור שהמאחד גדול יותר מהמפריד, ונזכור שכולנו אחים באותה מדינה.
|
|
| אישה אינה קמצנית |
|
שאלה:
נעלבתי כאשר קראתי בדברי חז"ל: "האישה עינה צרה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פז א). בעלי מזמין אורחים ואני טורחת בעבורם ואין עיני צרה. גם אינני מבינה איך חז"ל למדו זאת מן הפסוק: "מהרי שלוש סאים קמח סולת" (בראשית יח ו)? הם מסבירים: "כתיב קמח וכתיב סולת" (בבא מציעא שם) ורש"י מסביר "היא אמרה קמח והוא אמר סולת". מנין להם? הרי הכל דברי אברהם?
תשובה:
את צודקת שנעלבת. כמובן, אנו מאמינים בדברי חכמינו הקדושים, אך את צודקת שנעלבת.
קודם נשיב על השאלה השנייה. על כך כמה פירושים.
1. אברהם אמר: "שלוש סאים". שרה שאלה: "קמח"? אברהם השיב: "סולת" (שבות יעקב).
2. אברהם אבינו, ודאי שעינו לא היתה צרה, שהרי דיבר מעט ועשה הרבה. אבל יש גירסה הפוכה בכתב יד ישן של רש"י: "הוא אמר קמח והיא אמרה סולת" (הגדת פסח מעשה ניסים לרבי עקיבא מליסא).
3. יש מסבירים שאם מודגש בגמרא שהיא הציעה סולת, סימן שזו תופעה נדירה ועל פי רוב, אישה עינה צרה (הבעל שם טוב).
4. בפרקי אבות למדנו "יהי ביתך פתוח לרווחה ויהיו עניים בני ביתך ואל תרבה שיחה עם האישה". מה הקשר בין שלושת החלקים? אם תקשיב לאשתך, היא תמעט את מידת הכנסת אורחים שלך. לכן, שרה אמרה: סולת, כדי לרמוז לאברהם אבינו שהכנסת אורחים היא דבר יקר (מהר"ם אלשך).
5. הביטוי קמח כולל כל המינים, גם הגרוע, לכן כיוון שעינה של שרה צרה, אברהם אבינו הדגיש: סולת (תורה תמימה).
נשאלת השאלה העיקרית מדוע מאשימים אישה בצרות עין כלפי אורחים, והרי היא זאת שכה טורחת? המהר"ל מפראג מסביר שהיא מקנאה באורח. למה לא תיחשב גם היא לאורחת? למה לא יתייחס אליה בעלה יפה, כמו לאורח? ויותר מכך, האורח אוכל בחינם והולך לו, והיא כל כך עמלה! לכן בראותה כמה בעלה מכבד אורחים, כואב לה הלב, והיא מקנאה באורח, ובצדק (חידוש אגדות בבא מציעא).
וכן, לצערנו, פעמים רבות מכבד הבעל את כל העולם, חוץ מאשתו. היא מוסרת נפשה בשביל שלמות המשפחה ובולעת עלבונות, ובעלה מנצל זאת.
ראו כמה אבינו הקדוש, יעקב, נענש מפני שפגע ברחל אמנו כפי שמוזכר בספר מסילת ישרים: "יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו:
הבה לי בנים
, אמרו במדרש, זה לשונו: אמר לו הקדוש ברוך הוא: כך עונים את המעוקות?" (פרק ה
).
אז איפה אנחנו, הדלים, עומדים?!
הרבה פעמים האיש מרגיש עליונות מזויפת. ולדעת הפסיכולוגים, התנשאות הגברים נובעת מתסביך נחיתות. לכן עדיף שיאחזו במידת הענווה ויברכו בקול רפה "שלא עשני אישה", כפי שכותב אחד מרבותינו הקדמונים מפרובינציה שנולד לפני שבע מאות שנה, רבי קולנימוס בן קולנימוס בן רבי מאיר הנשיא, בסוף שירו "מצא אישה מצא טוב":
אבינו שבשמים/ שעשית ניסים לאבותינו באש ובמים/ הפכת אור כשדים לבל תישרף בחומה/ והפכת דינה במעי אמה/ והפכת המטה נחש לעיני אלפי רבבן/ והפכת היד הטהורה לבן/ והפכת ים סוף ליבשה/ וקרקע הירדן ארץ נגובה וקשה/ ההופכי הצור אגם מים/ חלמיש למעינו מים/ מי יתן ותהפכני מזכר לנקבה!/ אילו זכיתי בכך כמה חננתני טובה/ גברת הבית הייתי וחניתי לביתי מצבא!/ אבל מה אדבר ומה אומר?/ למה אבכה ולמה אתמרמר?/ אם אבי שבשמים גזר עלי/ ונתן בי מום קבוע, אי אפשר להסירו מעלי/ והדאגה במה שאי אפשר- כאב אנוש וחבל./ ולא יועילו בה תנחומין של הבל./ אמרתי: אשא ואסבול/ עד אגוע ואבול./ ואחר שכך למדתי מפי השמועה / שמברכין על הטובה ועל הרעה/ אברך בקול נמוך, בשפה חלושה / "ברוך אתה ד
שלא עשני אישה!"
|
|
| היה גבר! |
|
שאלה:
-
תשובה:
רבים מדברים על פמיניזם, כלומר על נטיית נשים לאמץ דפוסי התנהגות וחשיבה של גברים. אך קיימת גם בעיה הפוכה, שגברים רוצים לאמץ אורח חיים של נשים במובן התרבותי.
איש הוא איש ואישה היא אישה! בריא לאישה להיות אישה ואין זה בריא בעבורה להיות איש. וכן להפך. לו סבר רבש"ע שאיש ואישה זהים, לא היה בורא מינים נפרדים, אלא בחכמתו רצה שיהיו שני מינים שונים באופיים ובתכונתם, בחשיבתם ובדרכי עבודת ד
שלהם, ובכך יביאו ברכה לאנושות, ועוד לפני כן בזה יביאו ברכה למשפחה, כאשר האב הוא מסוג זה והאם מסוג אחר. אותה נטיית הגברים לחפש כיוונים וחוויות של נשים ולהפך, נובעת מחוסר אחריות, מחוסר הבנת החיים כעולם של חובות. חז"ל מתארים את דרכי האמורי, כדפוסי חיים אליליים "הוא בשמה והיא בשמו, יש בו משום דרכי האמורי" (שבת סז ב). רש"י: "הוא ואשתו מחליפים שמותיהן זה בזה". מה העניין בזה? חוויה. האיש רוצה להיות קצת אישה והאישה רוצה להיות קצת איש. אין זה סתם משחק בעלמא של החלפת שמות, אלא סימן של תשוקה פנימית מעוותת ועמוקה, של מין אחד להתגדר בתחום המין השני.
מרן הרב קוק (עין איה שם) כותב שהכל תלוי בתפיסת החיים: חיים של מילוי חובה או חיים של מילוי החפץ, הרצון. בחיים של מילוי חובה, ממלא כל אחד את חובתו. לאיש תפקיד של איש. עליו להתנהג כאיש, לעבוד במקצוע של איש, לאמץ צורת חשיבה ולימוד של איש, ולעבוד עבודת ד
של איש. וכך אף האישה. בעולם של מילוי חובה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. כך בונים את המשפחה, את החיים וכך בונים את האומה. אך אם תופסים את החיים באופן נהנתני בלבד, אלילי, אז למה לא לבצע החלפות על פי מה שמתחשק: עד כה התחשק לי להיות איש, מכאן ואילך ומתחשק לי להיות אישה. לחשוב ולהתנהג כמו אישה, זו הנאה. אישה תחפש לימוד גמרא ועלייה לתורה בתור חוויה. והאיש יחפש חוויות לא בלימוד תורה.
האיש מצווה לעבוד קשה בלימוד תורה, לא כן האישה. אופיים סותר. מרן הרב קוק מסביר בפירושו על הסידור, ביחס לברכות
שלא עשני אישה
ו
שעשני כרצונו
, שהאיש בונה אישיותו מתוך מאבקים פנימיים, מתוך שהוא מוסיף, לומד, נאבק, בונה עוד ועוד קומות. האישה אינה זקוקה לזה, יש לה תפיסה אינטואיטיבית, יש לה טבע פנימי של קליטה עצמית, של הרבה אמיתות עליונות. אין לערבב ביניהם. "התכונה של הגבר בנויה לבא על ידי הוספת תרבות ושכלול מדעי ואומנותי, והתבונה של האשה היא בנויה, להיות הולכת ומתפתחת דוקא מתוכיותה, בלא עמל של ספרים, וכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות". לה תפיסה אינטואיטיבית, טבעית, ולו תפיסה דיסקורסיבית הבאה על ידי עבודה ועמל. עבודה הפוכה לאופיים תביא לקלקולים "כל קלקולי החיים באים, ועל כל פנים רבים מהם, מזה שהאיש רוצה ללבוש בגדי אישה" – לאו דווקא בתלבושת, אלא בהתנהגות – "לגדול מאליו כצמח השדה, במובן הרוחני והמעשי , והאישה חפצה ללמוד ולכבוש". "יבואו ימים, ויכיר העולם את עיוותו, ויחזיק כל מין במדתו".
זו צרה גדולה, לא רק של עם ישראל אלא של האנושות כולה, שהגבר רוצה להיות נשי. במקום להתאמץ, לעבוד, ללמוד תודה, הוא מחפש חוויות נעימות. מובן שאנו גם בעד חוויות נעימות, אך רק כנלוות ולא כעיקר החיים.
את האישה, ד
ברא עם שכל ממוזג ברגש, מה שנקרא "בינה באישה". מתוך כך יש לה תפיסה ישירה אינטואיטיבית, תפיסת עין בריאה בהרבה עניינים. לכן ד
לא ציווה עליה לשבת וללמוד.
אם תחל ללמוד ולנתח, להקשות ולתרץ, לכבוש עולמות ולהטביע את חותמה על המציאות, היא תאבד את מעלתה העליונה, את האינטליגנציה המיוחדת שלה, האינטליגנציה הרגשית האינטואיטיבית, ולא תוכל למלא תפקידה ולהביא ברכה.
אישה אינה רכרוכית בכך שהיא צועדת בדרך נכונה וישרה, בזה שהיא גדלה מעצמה כצמח השדה. אך האיש ייצא רכרוכי מדרך כזאת שאינו ממלא חובתו. כל מה שיעניין אותו בחיים יהיה לחוות. נישואים בעבורו אינם חובה ואחריות מוסרית כלפי בת זוגו, ולכן נישואיו מתפרקים ברך כלל. יש באמריקה 75% גרושים, בתוך חמש שנות הנישואין הראשונות, יש ארצות בסקנדינביה שבהן כבר לא מתגרשים, כיוון שאין מתחתנים. העולם הפך לעולם של הנאה, שבו האדם נמשך אחרי חפצו, עולם אלילי. השקפת העולם האלילית אומרת: עשה מה שמתחשק לך, תזרום חופשי, סע להודו, שם אינך צריך לעבוד, לעזור להוריך, אינך צריך להתייצב למילואים בשביל המדינה, אינך צריך לשבור את הראש איך לפתור את בעיות החברה הישראלית, שם אינך עושה דבר, אתה זורם חופשי, אתה נהנה, אתה חווה, אתה מטייל, אתה מבלה עם חברים, ואלו החיים. לא, אלו אינם חיים! אלו חיים אליליים!
ואם כבר הגענו לזה, למה לא לקחת סמים? הם מספקים הרגשה נפלאה! וכי אסור להרגיש נפלא? – ודאי שכן. רוצה אתה לדעת איך תרגיש נפלא? על ידי מעשים טובים! בין אדם לד
, בין אדם לחברו. זו שמחה של מצווה. זו הרגשה מותרת, זו הרגשה מומלצת וזו הרגשה שהיא בעצמה עבודת ד
. אלא החניך המערבי טוען: למה לי להתאמץ, למה לי לעשות מעשים טובים כדי להרגיש נפלא? זאת אשיג עשרת מונים על ידי מנה קטנה של סמים! סם של חוויות עם בנות, סם של חוויות מוסיקליות של רוק כבד וכיו"ב – במקום עמל ועבודה המועילים ובונים, שבשבילם האדם נולד. האדם לעמל יולד.
שמא תאמר: וכי כל חיי אעמול ואהיה מסכן? מתי אעשה לעצמי? – לא! אם תעמול תהיה מאושר. זהו אושרו של האדם, שמחה של מצווה.
האיש הלובש בגדי אישה, פשוטו כמשמעו מגלה בכך תכונה פנימית. הוא מתהלך עם שער ארוך, עם מכנסיים רחבים צבעוניים הדומים לפיז
מה לובש חולצת פנצ
ו דקה עם תחרה. קרוב הוא לעבור על איסור תורה, אך זהו גם סימפטום על תשוקה להיות נשי. במקום לעמול קשה על לימוד גמרא שורה אחר שורה, הוא מעדיף לטייל בספרי אמונה מיסטיים למחצה ולחוות קריאת ספרי רבי נחמן מברסלב. רבי נחמן היה אדם גדול וקדוש, שעמל עמל עצום בעבודת ד
, בלימוד, בתפילה ובמלחמה נגד היצר. ואף הצריך להתנהג ולהתאמץ מאוד בתפילה. איזה חילול השם לגזור ממנו הדרכות רפויות כאלה של חוסר גבורה ועוז! לחשוב שאם במקום ללמוד תורה ולתקן מידותינו, ננגן בגיטרה, כל הבעיות תיפתרנה! כמובן, איננו נגד נגינה בגיטרה, אנו אוהבים לנגן, אך אין זה תחליף לעבודת ד
!
עומדת בפנינו עבודה קשה לשכנע אישה שלהיות אישה הוא טוב מאוד, תפקידה טוב וחובותיה טובות ומועילות. כך יצר אותה ד
בטובו וכך תמצא את אושרה. בכך שתהיה מה שהיא, כלומר אישה, ולא תשתוקק להוכיח: הנה, אף אני יכולה להיות גבר. בכך אינה מוכיחה מאומה.
והאיש ימצא אושרו בהיותו איש. בעמל, יגיעה, בהוספת מדרגות, בעבודה איטית, מתמדת ועיקשת, ולא ינסה להיות אישה. בבית המקדש יש לוויים משוררים ושוערים. בא משורר כדי לסייע לשוער בהגפת דלתות, אמר לו חברו: אתה מן המשוררים ואני מן השוערים. אין לערבב. שוער ששרר ומשורר ששיער חייב מיתה בידי שמים. איש על מחנהו ואיש על דגלו. הדשא של השני אינו יותר ירוק וכל אחד צריך לעבד את גינתו, כדברי הפילוסוף וולטר. שם אושרו, ולא במה שנמצא אצל הזולת. אושרו – במילוי חובתו. על אישה הרוצה להיות איש מדובר רבות, אך משום מה, לצרה ההפכית, שהאיש רוצה להיות אישה אין שמים לב , וזו צרה חמורה עוד יותר.
נתחזק לזכור את דרך ד
הסלולה בעם ישראל, שהיא מילוי החובה, מילוי תפקידו בהוויה. איש – איש , אישה – אישה. איש על מחנהו ואיש על דגלו.
|
|
| פמיניזם – תנועה לשמירת כבוד האישה |
|
שאלה:
-
תשובה:
התנועה הפמיניסטית – חיובית או שלילית? אכן נושא ארוך. יש מגוון של תנועות פמיניסטיות, ולא הרי זאת כהרי זאת; כמו כל תנועה יש בה דברים טובים, ויש בה גם הבלים. אך אל ההבלים לא נתייחס, אלא עדיף שנראה את הנקודות הטובות.
מאבק חשוב, עיקרי, בנפשנו – הוא שהגברים לא יתנשאו על נשותיהם. לא די שלא יכו – שגם זה לצערנו קיים. הפסיכולוגים והפסיכולוגיות משערים שיש מאתיים אלף נשים מוכות בארץ. איני מאמין! איני יכול להאמין! אך האמת היא, שגם לו נקבו במספר של מאה אלף – לא הייתי רוצה להאמין. גם חמישים אלף. גם עשרת אלפים. גם אלף – איני רוצה להאמין.
מה אומר ומה אדבר? הייתי רוצה לומר שאישה מוכה תאחז במקל ותכה חזרה את בעלה. אך על פי רוב אין זה מועיל. הוא יתאכזר עוד יותר. לכן אין לה אלא לפנות למשטרה, עם הוכחה חותכת – עם סימני המכות הטריים. יש גם תחנות משטרה שמתייחסות ברצינות לתלונה בלי סימנים. הרי יש בעלים רשעים וגם ערמומיים המכים את נשותיהם בצורה כזאת שלא ישאר סימן. איזו שחיתות!
אך לא רק מכות נוראיות, אלא גם עלבונות. לפעמים עלבונות קשים ממכות. יש פתגם ביידיש: "מכה עוברת –מילה נשארת". איננו מדברים על בעל שבמקרה, בטעות, באופן יוצא דופן, פוגע באשתו. זה עלול לקרות לכולנו, לצערנו, ועלינו לבקש סליחה. אנו מתכוונים לבעל המעליב את אשתו באופן קבוע וסובר שעושה כדין, בראותו את עצמו מחנך של אשתו, והוא מחנך אותה בעלבונות. נורא ואיום!
מה כתוב בתורה, שהוא מחנך או בן זוג?! – כתוב שהוא מתחייב לזון, לפרנס, להוקיר. להוקיר – זה לכבד, להעניק במידה נכונה, ולא ל"חנך" במכות והשפלות.
והנשים מוכנות לסבול. למה? בגלל האחריות על התא המשפחתי. לא לפרקו, לא לפוררו, לא להזיק לילדים. לכן הן סופגות. לו היתה זו תופעה יוצאת דופן – היינו מתנחמים בכך שבכל חברה יש תמיד שוליים. אך לצערנו, אין זה יוצא דופן, אלא רווח בכל החוגים, ללא הבדלים, דתיים וחילוניים, חרדים וציונים, אשכנזים וספרדים, אינטלקטואלים ופשוטים, אתיופים ותימנים, ימניים ושמאלניים. זוהי מחלה ממארת החוצה את כל המחנות.
נגד זה יש להקים תנועה פמיניסטית, להילחם נגד השפלת הנשים, מכותיהן ועלבונותיהן, זלזולן ובזיונן. על זה יש להקים תנועה גדולה. אני נרשם. כל הרבנים יירשמו. כל אנשי הרוח והלב יירשמו. כל האנשים הגדולים יירשמו.
גם נשים צריכות להירשם. יש נשים מוכות ומושפלות, ויותר מכך, הן חושבות שהבעל צודק. הוא
שטף
לאשתו את המוח שהוא צודק. לכן אשתו צריכה להירשם בתנועה ולדעת שבעלה אינו צודק. היא צריכה לזכור שבשבע ברכות הנאמרות תחת החופה לא נאמר: אשר ברא מכה והשפלה, זלזול ובוז, התנשאות והתייהרות. לא! אלא נאמר: אהבה ואחווה, שלום ורעות.
|
|
| מעמד האשה |
|
שאלה:
נשים לא היו שותפות לחטא המרגלים, ואומרים שבזכות נשים צדקניות נגאלו, ועתידים להיגאל. כלומר לאישה יש ערך רב בזכות עצמה, אז מדוע נחשב מעמדה פחות מזה של האיש?
תשובה:
חז"ל סיפרו לנו: מעשה בחכם עולא שהזדמן לביתו של רב נחמן, ראש הישיבה הגדולה בנהרדעא. אכל ארוחתו, בירך ברכת המזון ונתן את כוס הברכה לרב נחמן. אמר לו רב נחמן: ישלח אדוני את כוס הברכה לילתא אשתי. אמר לו עולא: אין צורך בדבר, שהרי אמר רבי יוחנן: אין פרי בטנה של אישה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, לכן בברכתו של האיש, ממילא האישה מתברכת. שמעה זאת ילתא, קמה בחמתה, עלתה למחסן היין ושברה ארבע מאות חביות יין. אמר רב נחמן לעולא: ישלח לה אדוני כוס אחרת. שלח עולא לילתא: כל החבית כולה היא של ברכה, לכן אין צורך שתשתה דווקא מכוס הברכה עצמו, ויכולה היא לשתות כל יין מהחבית. שלחה לו ילתא: ממחזרים בעיירות – מילים, ומסמרטוטים – כינים! (ברכות נא).
מרן הרב קוק מפרש בעין אי"ה, שהאישה מביאה ברכה לביתה כאשר היא מצורפת אל בעלה. אמנם ילתא היתה אישה גדולה וחכמה, בתו של ראש הגולה, מעין נסיכה. בכל זאת סבר עולא שגם אישה מצוינת צריכה לינוק מהשפעתו של בעלה, ואין האישה מתברכת אלא ממקור האיש. "איזוהי אישה כשרה, העושה רצון בעלה".
אך ילתא שכאמור היתה נסיכה עוד מבית אביה, לא סברה כן, אלא שהאישה יכולה להתהלך בנתיב עצמאי, ולאו דווקא להיות סניף לבעלה. לכן על עולא לשלוח לה כוס ברכה, ולהביע בכך הכרת טובה על חלקה הגדול בבניין הבית והחיים. לכן, בכעסה הצודק עלתה ילתא לבית היין, שברה ארבע מאות חביות, כדי לבטא בכל תוקף שאישה מצוינת אינה טפלה לבעלה, אלא תופסת מקום עצמאי בהנהגת הבית והחיים. בהחלט, יש שהאישה מביאה ברכתה לעולם, דווקא כאשר היא מסתנפת לבעלה, אך אין לדמות איש לאיש, ואישה לאישה, ואין לבטל אפשרות שאישה מצוינת תהיה מנהיגה בזכות עצמה.
עולא לא קיבל זאת, וסבר שלעולם, האישה עם כל כישרונותיה, אינה יכולה לעמוד עמידה עצמאית, אלא צריכה להיות מצטרפת לבעלה, וסירב לשלוח לה כוס ברכה בנפרד.
אז ילתא נזפה בו קשות: מהמחזרים בעיירות – דברים! אין לך חיי משפחה קבועים, אלא הנך במעמד של מחזר בעיירות, כדי ללמוד תורה וללמדה, לכן אינך מבין בתחום זה, ואיך מלאך לבך לומר דברים בנידון?! דווקא האישה היא היותר מוכשרת להנהיג את חיי המשפחה, לסלק מהם כל סיג וכל נגע, ולבססם בהצלחה, בטהרה ובקדושה. היא יסוד הבית ועקרת הבית, הממונה על החינוך.
ומסמרטוטים – כינים! אנשים המשוטטים לא תמיד מקפידים על יופי ואסטטיקה. כמובן, חוש היופי אינו העיקר בחיים, אך הזנחת הניקיון עלולה לגרום בוז, גועל וניוול. האישה, האמונה על הסדר, היופי והניקיון, צופייה הליכות ביתה, משרה בכך אווירה נעימה המאפשרת צמיחת בית של חכמה, מוסר ויראת ד
.
מענייני הבית הן המעשיים הן הרוחניים, אישה מצוינת אינה בהחלט טפלה לבעלה, אלא מנהיגה בזכות עצמה.
מרן הרב קוק מסכם: "ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצוין, נכתב למטרה זו החזיון הזה במכתב אלהים חרות על לוח התלמוד הקדוש".
|
|
| ישראל והנוצרים |
|
שאלה:
-
תשובה:
עוד מעט באים לארצנו הקדושה מיליוני נוצרים. מה יחסינו לכך, ומה הם היחסים בכלל בין הנצרות ליהדות?
ובכן, יש לנו חשבון ארוך ונוקב אתם, חשבון עקוב מדם. הדם היהודי שנשפך במשך ההיסטוריה היה ברובו על ידי הנוצרים. נוצרים אדוקים יותר ואדוקים פחות, אנשים ספוגים תרבות נוצרית, בלי להזכיר את השואה, שכידוע היו הגרמנים נוצרים, ומעולם לא הכחישו את נצרותם. בכל הדורות, דמנו נשפך לרוב על ידי הנוצרים, ש
הוציאו עלינו חוזה
לחסלנו בדם, בחרב.
מדוע? מה עשינו להם?
כדי להשיב על כך, יש לזכור את הולדת הנצרות. הנוצרים טענו שהם עם ישראל, שאנחנו חדלנו להיות עם ישראל, שהניסיון להקים עם ישראל נכשל, ועם ישראל הישן הוחלף בעם ישראל חדש. לדידם, אנחנו רק "עם ישראל בבשר", והם "עם ישראל ברוח", עם ישראל האמיתי, VERUS ISRAEL. באשר לעם ישראל הישן, הוא פסולת בעלמא, סיג שאמור להיעלם.
אבל העם הזה אינו נעלם. זו בעיה קשה לנצרות. הרי הוא היה אמור להיות מוחלף על ידי העם החדש, אז למה הוא עדיין נשאר, ואפילו עדיין טוען שהוא עם ישראל?! אם כן, אומרים הנוצרים, יש לעזור לו להיעלם: פוגרומים, אינקוויזיציה: או שננצר אותו בכוח או שנזרוק אותו לאש. יהודים נזרקו לתוך האש, הבטן שלהם רוטשה, הם הוכו עד מוות, בנות נאנסו, כספים נחמסו, הטביעו אותם, חנקו אותם, בלי סוף, בשם דת המכנה עצמה
דת האהבה
. זו דת שלימדה שאם נותנים לך סטירה אחת, עליך להושיט את הלחי השנייה, אבל למעשה, היא שנתנה לנו הרבה מאוד סטירות, וגרוע מזה. שהרי עם ישראל נעשה מיותר, עליו להיעלם, או שמנצרים אותו או שרוצחים אותו.
אך העם הזה נשאר ולא נעלם. הוא עקשן. לכן פיתחו הנוצרים תאוריה נוספת: לא נורא אם העם הזה נשאר, העיקר שיהיה מושפל ומסכן, ובזה עצמו הוא מודיע שהנצרות דיברה אמת, שכן הנוצרים
עם ישראל האמתי
הם חזקים וחשובים, הם מאות מיליונים בעוד שהיהודים הם קומץ קטן של מסכנים, עניים ומרודים. אדרבה, שיישארו ככה לנצח. כך כותב למשל הפילוסוף הדתי הנוצרי המפורסם פסקל, שגם היה מתמטיקאי.
אם כן, עם ישראל צריך להיעלם, להתנצר או לפחות להיות בשפל המדרגה, בגלות, כחזיון היהודי הנרדף, הנודד והבודד.
כך רדפו אותנו והציקו לנו.
כך התהלכה איתנו הנצרות במשולש גיהנומי שלה: לרצוח, לנצח, להשפיל. אבל קרתה תקלה בתוכנית: קמה מדינת ישראל! חזרנו לארצנו. הנביאים הודיעו שעם ישראל יחזור לארץ, כלומר, לפי הנוצרים – הם עצמם. אבל לא הם חזרו אלא אנו חזרנו! תקלה! בשלהי השואה, כתב האפיפיור למנהיגי העולם למנוע בכל תוקף הקמת מדינת ישראל, כי בזה תלוי כל גורל הנצרות, ולא רק הכיסא שלה ברומא.
אכן נבואות הנביאים מתקיימות בנו, אנו חוזרים לארצנו, אנו כבר לא יהודי-נודד, כבר לא יהודי בודד, אנו בארצנו, מכובדים, כבר אי אפשר לתת לנו סטירות, אנו גם יודעים להחזיר סטירות על ידי צה"ל, ומי שייתן לנו סטירה אחת יקבל סטירה אחת אפיים, למען ייראון ולא יזידון.
יש פה שיבוש בתאוריה הנוצרית. הם תירצו: מדינה זו תתפרק. אבל היא ב"ה אינה מתפרקת. אם כן, חשבו הנוצרים, אנו נעזור שתתפרק, נגרום לאי יציבות. זאת האסכולה הקתולית. הפרוטסטנטים, לעומתם, אומרים: אין להיחפז, קודם שיחזרו היהודים לארץ, שייבנו לעצמם מדינה, אפילו יבנו בית מקדשם, וכאשר ישלימו את העבודה, אז כולם יתנצרו. אדרבה, כך יהיה מכובד יותר.
אבל בינתיים, אומרים הם, אפשר להמשיך לנצר יהודים. הרי לרצוח יהודי אי אפשר, יש להם צבא. להשפיל יהודים, אי אפשר, יש להם מדינה. נשאר לנו לנצר אותם. ובזה הנוצרים המיסיונרים עסוקים בעולם כולו ובמיוחד במדינת ישראל. תקציב המיסיונרים בארץ-ישראל הוא מאה מיליון דולר. פי שניים מתקציבם הכולל בכל מדינות העולם! לנצר סתם יהודי, הוא בעיניהם הצלחה גדולה, אבל לנצר יהודי בארץ ישראל, זה מעולה, וכך, לדעתם, עם ישראל יכלה.
בארץ ישראל יש מיסיונרים לרוב: במשרה מלאה עובדים בשכר, 7,500. מיסיונרים במשרות חלקיות, ומתנדבים לעת-מצוא, עשרות אלפים! מי ספרם, כל הכנסיות וכל המנזרים מלאים מהם. הם פועלים בשקט ובשכל, חכמים הם להרע. באים אל יהודי במצוקה כלכלית ומציעים לו כסף. לאט לאט מחזקים את הקשר ובמשך המזמן מדברים על דתם. כך הם פועלים במרץ בלתי נדלה כדי לנצר את עם ישראל. תוכנית כל ארגון המיסיון היא לכבוד שנת אלפיים למניינם, לנצר את כל עם ישראל.
בל נדאג. היה לא תהיה! אבל גם מה שהם מנצרים כל הזמן בארץ ישראל עשרות ומאות – הוא גם אסון גדול. לכן יש לעמוד על המשמר ולהילחם נגד בושה וחרפה זו.
קיימים שני סוגים עיקריים של מיסיונרים. יש אלפים של
עדי jehova
המחלקים כסף וחומר תעמולה שנראה תמים: עם ישראל מהו; היהדות מהי; המשיח מהו, וכו
, עם ציורי מגן-דוד ומנורה. הם נטפלים ליהודים במצוקה כלכלית, נפשית, משפחתית, חינוכית, ואט אט מחדירים את ארסם ללבבות. מהם, יש שלושת אלפים וחמש מאות "יהודים משיחיים", שחלק מהם יהודים, חלקם מסווים עצמם עם כיפה סרוגה, מדברים עברית, מהם קיבוצניקים, מהם קצינים בצה"ל, והם – מנצרים. כולם מיסיונרים, האבא, האמא, הבת והבן שאף הוא חובש כיפה סרוגה. הם נכנסים לבתי כנסת, יהודים רגילים שאי אפשר לזהותם. הם מעבירים שיעור תנ"ך מעניין, ובמשך המזמן מטפטפים את דתם. הם מנגנים פסוקים עם גיטרה ברחובות, מחופשים לחסידי ברסלב, ללאומיים דתיים, לחרדים העוברים בשכונות חרדיות מבית לבית ומציעים עזרה כספית.
לנצר אותנו - זוהי מטרתם של כל הנוצרים, מלבד יוצאים מן הכלל, אחד מני רבבה. יש מיסיונרים אקטיביים, יש מצטרפים לעת מצוא, ויש תומכים למיניהם.
כל כך הרבה הציקו לנו, ועוד ממשיכים! עוד מנסים לשכנע אותנו על אדם אחד ושמו ישו שהוא אל, וששלוש – הם אחד. שמענו את כל זה מול המוקד. אמרו לנו: תודה בנכונות הדת הזאת ואם לא, נזרוק אותך לאש. וענינו: שמע ישראל ד
אלוהינו ד
אחד, בתוך הלהבות. אז אולי יעזבו אותנו לנפשנו, אולי ירפו מאיתנו! אבל הם אינם מפסיקים . בתוככי מדינת ישראל תופסים נפשות עשוקות, קונים אותן בכסף, ומטבילים אותן בכנרת או בבית מלון. יש להילחם נגד תופעה זו, יש לפקוח עין. יש ארגונים העוסקים בזה. אך באמת זה שייך לכל היהודים, דתיים או חילוניים. שמאלניים וימניים, ספרדים ואשכנזים – למנוע בכל תוקף מלאכה בזויה ומתועבת זאת, כאן בארצנו. וכמובן, גם בחוץ לארץ. זה רע ומר.
הנצרות היא האויב הראשי שלנו לאורך כל ההיסטוריה. הרמב"ם במורה-נבוכים, כותב שכל התורה כולה היא מלחמה נגד האלילות . הנצרות, היא אלילות מחופשת לתנ"ך – הוי אלילי מבפנים ויהודי מבחוץ. פאולוס אמר באחד מנאומיו: אין יותר יהודי, אין יותר יווני, אפשר להיות יווני אלילי מבפנים ויהודי מבחוץ גם יחד. זאת אותה מלחמה נגד האלילות, אך היא מסובכת ומתוחכמת הרבה יותר.
לכן לא במקרה, בספרו הגדול של מרן הרב קוק, "אורות", על תחיית האומה, שיבת ציון ובניין הארץ, כל המאמר "ישראל ותחייתו" דן בנצרות, בהפך שלנו, בנזק העצום שהיא גורמת לאנושות. והתרופה היא: ישראל ותחייתו, אורות התחייה. ב"ה אנו חוזרים לארצנו ומתחזקים, וגם נגדם – חזק חזק ונתחזק.
|
|
| כיצד מקרבים רחוקים |
|
שאלה:
אנחנו עדים בזמן האחרון לתופעה של "החזרה בתשובה" בדרך תוקפנית הנוקטת בלשון עוקצנית, וביצירת לחץ וכפייה שאינם מותירים כמעט מקום לבחירה, האם זה בסדר?
תשובה:
ודאי טעות היא לחשוב שאפשר לקרב אנשים ליהדות על ידי אמירות קשות ועוקצניות. אלא יש לקרבם רק בדרכי נועם.
כלל: הסברה תוקפנית אינה פועלת. אדם אינו מוכן לעבור שינוי פנימי מתוך לחץ וכפייה, ואם באופן נדיר תתחולל תמורה, יש לשקול מה תהיינה התוצאות, כי אדם הנפעל מתוך כפייה, הן כפייה חיצונית הן כפייה עצמית, עלול להגיע לניגוד פנימי הולך וגובר, עד שהכל מתפרק, והוא יזרוק את כל היהדות מאחורי גוו.
הדבר נכון לגבי היחיד וכן לגבי ציבור שלם, כפי שהדבר החל לקרות בעם ישראל לפני כמאתיים שנים, שנפרצו כל הסכרים. עד אז, היו כמעט כולם שומרי מצוות, אלא מאחר שהאמונה לא היתה עמוקה ופנימית, אלא התבססה על למידה חיצונית – הכל התמוטט.
איננו מאמינים שאדם יכול להתקדם, כאשר דברי תורה מוחדרים לתוכו בכוח. התמורה אינה אמיתית. רבנו הרב צבי יהודה כתב: "הרבו בחיוב ומעטו שלילה" (לנתיבות ישראל א לא). לפעמים יש אמנם מקום לביטוי שלילי חריף, טיפה מרה כדי לעורר, אך עיקר העבודה הוא בחיוב. דרכים של תקיפות אינן פועלות אלא על החלק הקטן והפחות מעולה שבציבור, ולפעמים התוצאות לטווח רחוק שליליות. יש להתאזר בסבלנות גדולה. סבלנות אינה בטלנות אלא חכמה גדולה.
יש להיזהר לא לדבר בצורה החונקת את הזולת, ולא לעסוק בוויכוחים המגדילים את הקרע, "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (יבמות סה ב).
ראשית השיחה המשותפת צריכה להיות: מה הוא עם ישראל. ככל שנבין מה אנחנו, נבין יותר מהי תורה.
פעם נפגשו חיילים עם רבנו הרב צבי יהודה, ושאלו אותו שאלות רבות. ומששאלו מה זו תורה? השיב להם: – עם ישראל! היהדות מתחילה מעם ישראל. מה זה פסח? – יום הולדת של עם ישראל! כל דבר חוזר לעם ישראל (שיחות הרב צבי יהודה, עם ישראל). יש להבין מי אנחנו ומה אנחנו, כדי שנבין שהתורה אינה אוסף של התנהגויות חיצוניות לאדם, אלא הטבע הנשמתי היותר עמוק שבנו. גם את ארץ ישראל יש להבין מתוך המושג של עם ישראל.
יש גם לחזור-בתשובה מהמושגים דתי-חילוני, על ידי ריבוי אהבת ישראל. יש להחזיר בתשובה את המושגים עצמם. אמנם, יש לפעמים הכרח של שימוש, אך תוך כדי דיבור, יש להסתייג מהם. יש תמיד להדגיש את המשותף-המחבר ולא את המפריד. המאחד הוא שכולנו שייכים לאומה הישראלית. חלילה לנו להנציח פירודים.
גם הפילוגים בין הציבור הדתי-ציוני לבין הציבור הדתי-לא ציוני מזיקים ביותר, לכן צריך להתקרב ולשוחח יחד. אך קודם כל צריכה להיות אהבה, גם לכל חלקי הציבור וקל וחומר לתלמידי חכמים שאינם ציונים. פעם בא תלמיד עם טענות על הרבי מסטמר אל רבנו הרב צבי יהודה. השתיק אותו בנזיפה: קודם כל, עליך ללמוד מהו תלמיד חכם!
הלל אומר "הוי מתלמידיו של אהרון... אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א). רבנו הדגיש – לא כתוב: אוהב את הבריות כדי לקרבן לתורה, זו אינה אהבה אלא זיוף של אהבה. אלא, אוהב את הבריות מתוך הכרת היסוד האחדותי של הסגולה הישראלית, ומתוך שאני אוהבם – ממילא זה מקרב לתורה.
|
|
| חמורו של משיח ואורו של משיח |
|
שאלה:
בזמן האחרון התפרסם ספר "חמורו של משיח", מין עלילת דם נגד שיטתו של מרן הרב קוק, כאילו החילוניים נחשבים בעיניו כחמורו של משיח, חיה טמאה, עמלקית ושטנית, וכאילו תלמידיו מנצלים כל אמצעי להשתלטות על המדינה וכיבושה מידי החילוניים, כאשר רצח ראש הממשלה מהווה שלב חשוב. מדוע אין מגיבים על דברי השטנה האלו?
תשובה:
אכן, כשקוראים שיהודי אינו אוהב יהודי אחר, נשבר הלב. שנזכה כולנו לאהוב זה את זה, ולנצל את הכישרונות האינטלקטואליים שלנו בעבור מטרה קדושה זאת. יחד עם זאת, איננו אחראים על מה שכל אחד כותב. אם נשיב על כל בדיה וכל נאצה, לא נספיק ליצור ספרות חדשה שתתן אוויר לנשמת הדור, אלא נשתרך אחרי כל ביטוי מדולדל.
לו היתה כאן בעיה כלל ישראלית, חייבים היינו להתייחס. אך ב"ה תלמידי הרב קוק, אינם נמצאים על פלנטה אחרת, אלא מצויים כמאה שנה בנוף הישראלי. כולם מכירים אותם, כולם יודעים שהטענות הנ"ל הו הבל, ולכן אין גם לתלמידי הרב קוק להתרגש על איזה "פרוטוקול זקני ציון" שנכתב נגדם.
אין זו פעם ראשונה שהתפרסמו ציטוטים מקוטעים מדברי מרן הרב, תוך העלמת העניין והסבת דעת הקהל. על סוג כזה של מעשי זייפנים כבר כתב הרמב"ם באיגרת, שאפשר לתלות בתורה: "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים". ועל כגון אלה, אנו אומרים שלהיות חמורו של משיח הוא מדרגה גבוהה, הרי זהו החמור שהוא טוב מבפנים ורע מבחוץ (אגרת תקנה), הבעיה היא להיות סתם חמור. "אם ראשונים כבני מלאכים, אנו כבני אדם, ואם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר
חנינא בן דוסא ור
פנחס בן יאיר" (שבת קיב). אם מבינים אנו שהם מלאכים, ראויים אנו לתואר "בני אדם", ואם לא, הרינו כחמורים. אנחנו מלמדים זכות על מחבר "חמורו של משיח", שלא רצה לסלף את דברי הרב כדי לעורר תסיסה אינטלקטואלית מעניינית, אלא פשוט לא ירד לעומק דברי מרן הרב קוק, ואילו ידע, לא היה כותב מה שכתב.
אכן, דברי הרב קוק חדשים, עמוקים ומורכבים, ולכן במשך כל חייו לא הובן אלא הותקף מכל הכיוונים. רדיפות שפלות קרעו והרסו את חייו, גם קיצרו אותם. אך הוא המשיך לצעוד בתוך הייסורים וללמדנו את הדרך שבה נלך. כאשר הציע לו בנו, רבנו הרב צבי יהודה, לדלג על הפסקה בדבר ערך חיזוק הגוף בספר "אורות" (עמ
פ) מחשש שלא יובן ויספוג התקפות, אמר לו אביו: זהו פחד מפני בשר ודם! ודרש שהדברים יופיעו במלואם. ומצאנו גם שמשה רבנו חשש לכתוב "נעשה אדם", בלשון רבים מפני עובדי עבודה זרה, אמר לו ריבונו של עולם: "כתוב, והרוצה לטעות, יטעה".
מרן הרב קוק הוא הוא האדריכל הרוחני של תחיית האומה בארצה. היתה מוטלת עליו השליחות הקשה ביותר לאחד את הקודש והחול, לתת לקודש העליון בסיס של חול, ולהזריק בתוך החול נשמה של קודש. לכן גם אנשי הקודש וגם אנשי החול לא רצו בו. אלו ואלו דרשו אותו לגנאי. כתב ד"ר עזריאל קרליבך מעשה, שמרן הרב שמע על קיבוץ בסביבות ירושלים שהחליט לאכול דווקא לחם בפסח. הוא הביא להם מצות, התחנן שיקבלו את המתנה וישתמשו בה. הם סירבו. קמו החלוצים וגירשו מחצרם את הצדיק עטוף השיבה. למחרת ביום ראשון של פסח, בדרכו אל הכותל, התנפלו עליו באותה גסות צעירים מן האגודה. אמר הרב שכנראה, יש בו ניצוץ של יהושע בן נון. הוא, יהושע בן נון, איש הביניים, "איש אשר רוח בו" (במדבר כז יח), "שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י). כל ימיו הוא פעל לאחד את הפלגים תוך זלזולים וחשדות מצדם. לא זכה למילה של תודה מאלה שהגן עליהם, עלה כקרבן עולה על מזבח התחייה, קיבל את המשא באהבה וכיסה על כל הפשעים באהבה (רבן של כל בני הגולה, ד"ר עזריאל קרליבך, תרצ"ה).
חשדות על מגמות השתלטות כבר הועלו נגד מרן הרב בשעת יסוד הרבנות הראשית לישראל: "הטענה שהושמעה אז על ידי השמאלנים המתונים, שהם מעוניינים בתחיית היהדות אבל לא באפוטרופסות היהדות על החיים". הכוונה לפרופ
קלאוזנר שטען: לא נחזור לוועד ארבע ארצות, כאשר רבנים קובעים את סדרי החיים. מרן הרב השיב: "היהדות היא האידאל של האומה. מעולם לא חשבתי ולא עלה על דעתי דבר שלטון הרבנות על כל החלקים החילוניים שלנו. כוונתי לאידאל של היהדות – שהרבנים הם נושאיו – שהוא יהיה המשפיע על כל חיינו... אין אצלנו שתי כתות, הננו כולנו גוי קדוש, ואני שואף לאותו היום שבו תתגדל ותתרומם קרן היהדות הרוחנית האידאלית". כמובן, כאשר האמונה תתגדל באומה, היא תשפיע גם על המעשים בדרך של אהבה (מאמרי הראי"ה 455).
מרן הרב קוק לא ראה ככוח עיקרי את חמורו של משיח אלא דווקא "אורו של משיח", שיופיע מכל הפלגים באומה, מן הדתיים, הלאומיים, וההומניסטיים (אורות, אורות התחיה יח). הוא לימד שהתחייה כוללת שני צדדים, קודש וחול, כאשר כל אחד איתן, מקיף ומלא, ומודה בערכו של השני; בניין הגוף הלאומי וכל עבודת העם, ומעליו האמת הנצחית ומגמות נשמת חיינו. זאת, שליחותו: הארת הלאומיות ממקור האמונה. אנשים אלה ואלה צריכים להכיר את גבורת החיים של שני הצדדים גם יחד. יש לחשוף את המאוויים הפנימיים של הדור שקם לתחייה, יחד עם פיתוח ושכלול בכל תוקף של דרכי החול. ובאמת החול אינו חול בעלמא אלא עבודת ד
של הדור ושל הדורות.
לא בכפייה ובהשתלטות רצה מרן הרב קוק אלא בהגדלת האמונה וההכרה, בהוספת אור מתוק.
מקור הצרה הוא שכולם מלאי פחד שווא. "מחשכי ההויה עלופים הם בפחד שוא, שמאפליהם מתפשטים בנשמות היחיד והציבור" (אורות התשובה טז ב).
החילוניים מפחדים מהדתיים פן ישתלטו עליהם, וכן מפחדים הדתיים מן החילוניים. כולם מפחדים ומפחידים. אך באמת אין ממה לפחד. נשמה אלוהית אחת פועמת בכולם.
מעשה בשני פריצים שמתוך שכרותם הודיעו שהם יארגנו קרב דובים בבית המרזח בעוד שבוע. כאשר חזר הפריץ אל ארמונו, נזכר שאין לו דוב, לכן הודיע ליהודי החצר שלו: אתה תהיה הדוב, לך קנה פרווה בשוק, ואם לא, תסולק. גם לפריץ השני לא היה דוב, ואף הוא ציווה כן ליהודי שלו. בלילה המיועד, עמדו שני הדובים בקצות האולם רועדים מפחד, מבלי לנוע, אך הציבור לחץ וצעק, לכן הם התקרבו לאט לאט זה לזה. כאשר ראה הדוב האחד שהגיעה שעתו האחרונה הוא צעק: "שמע ישראל" ומהצד השני השיב פתאום הדוב "ד
אלוהיני ד
אחד"...
אין דובים יש רק שני יהודים השייכים לעם אחד, לד
אלוהינו ד
אחד. אין דובים-דתיים ואין דובים-חילוניים, יש עם אחד עם נשמה אחת. בעומק הנשמה הכל אחד. גם מחבר "חמורו של משיח" בעומק נשמתו, הכל קדוש.
|
|
| הפגנות על התורה והדת |
|
שאלה:
למה רק הזרם החרדי מוחה בכל תוקף ויוצא להפגנות על חילול שבת וחילול קברים, יבוא טרפות ושאר ענייני דת, בעוד שהזרם הלאומי דתי עומד מן הצד ואינו מביע מחאה, אלא רק על עניינים פוליטיים ציוניים? בהאם עבורו הציונות חשובה מן הדת?
תשובה:
1. קודם כל אין זה רעיון טוב לחטט ולחפש את חסרונותיו של כל יחיד ושל כל ציבור, כדרכו של ה"ועד לחיפוש מומים אצל אחרים". זה טבעי שאין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וזה טבעי שלכל ציבור יש מעלות וחסרונות. אין ציבור שהוא כליל האמת והיושר. אדרבה, יש להתאמץ לראות את חסרונות עצמו, ואת מעלותיו של כל ציבור, וללמוד מהן.
2. באופן עקרוני יש להשתתף בכל הפגנה למען מטרה טובה וקדושה, אך לא כל אחד מסוגל לעשות את כל המלאכה. "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה". לכן יש ללמד זכות זה על זה. איש על מחנהו ואיש על דגלו. כל אחד יעשה את חלקו בנושא שהוא נוטה אליו, ומכולם יחד תצא מלאכה שלמה.
3. מאבק על ארץ ישראל אינו סתם פוליטיקה אלא הוא תורה. התורה מצווה עלינו להתיישב בכל מלוא רוחב ארצנו ולא למסור אותה בידי גויים. הפוליטיקה הזאת של עמידה על משמרת ארץ קודשנו – היא דת. אין לנו רשות לחתוך בתוך התורה ולהחליט: זה דת וזה איננו דת. כל אשר דיבר ד
נעשה ונשמע. אנחנו מקבלים עול מלכות שמים על השבת והכשרות, ואנחנו מקבלים עול מלכות שמים על ארצנו הקדשה.
4. יתר על כן, אמרו חז"ל ולימדונו, שארץ ישראל שקולה ככל המצוות שבתורה, ולא על כל מצווה הם אמרו זאת. אם אדם נמצא בסכנת נפשות מותר לו ומצווה עליו לחלל שבת ולאכול טרפות כדי להציל את חייו. לא כן ארץ ישראל. היא המצווה היחידה שנכנסים בה למסירות נפש לכתחילה. יש עברות חמורות שהן ביהרג ואל יעבור, כלומר, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. אך כל זה אם נקלע למצב שבו הוא חייב לבחור בין עברה זו לבין חייו. אך אם יכול לברוח, הוא חייב לברוח. לא כן ארץ ישראל, ממנה אין בורחים. אדרבה עולים אליה מתוך מסירות נפש, כמו שמתגייסים לצבא כדי להגן עליה מתוך מסירות נפש. במשך כל הדורות, הסתכנו יהודים כדי לעלות לארץ, הסתכנו כדי ליישב את הארץ, כל מיני יהודים, חרדים ולאומיים דתיים, חילוניים, אשכנזים וספרדים. אף אחד לא הכריח אותם, אך הם חשו תשוקה פנימית גדולה ואושר גדול לעשות זאת. ובזכותם יש לנו עכשיו ארץ ומדינה.
הראשונים שמסרו נפשם על הארץ היו דווקא חרדים שעלו לארץ בסכנה, התיישבו בארץ בסכנה. הם לא סיכנו את חייהם על שבת, כשרות וקברים אלא על ארץ ישראל.
מאבקנו על ארץ ישראל בנפשנו הוא, וכולנו נקראים אליו, ככל יתר המאבקים למען ד
.
|
|
| חופש הבחירה לעם ולפרט |
|
שאלה:
חופש הבחירה ניתן לאדם כפרט, הרשות ניתנה בידו לשנות חייו. האם כך גם לגבי העם? האם כגוף כולל יכול הוא לשנות את מהלכי ההיסטוריה שלו? האם גורלו בידיו? למשל אם חס וחלילה העם יחליט למסור לאויב חלקים מארץ ישראל היוכל לשנות בכך מהלך אלקי? עד כמה יכול הפרט להשפיע בבחירתו?
תשובה:
אכן רבי יצחק עראמה, בספרו "עקדת יצחק", האריך לבאר את תוכן הברית אשר כרת ה
עם ישראל בערבות מואב (דברים כט) שהוא יסוד סילוק הבחירה מהכלל כולו (ניצבים). מרן הרב קוק מסכם: "לדבריו, לא נאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כי אם דווקא על הפרט, אבל כלל ישראל כשם שיש כריתות ברית על קיומו, כן יש כריתות ברית שלא יעזוב, בכללו, ברית ה
. ולא ראיתי מחכמי ישראל הגדולים מי שחולק עליו בזה" (משפט כהן עמ
שכח).
לפרט יש בחירה חופשית לסור מדרך הטוב או להוסיף טהרה וקדושה. ככל שיותר פרטים מוסיפים יראת שמים, הכלל מתעלה יותר. וכן להפך חלילה, ואז הכלל ילך ויתדרדר אך "יש כריתת ברית שלא יעזוב, בכללו ברית ה
". יתכן שהרבה פרטים יעזבו, כמו שקרה לעשרת השבטים, אך לא יתכן שכל הכלל יאבד. מרן הרב קוק כותב: "ברית כרותה היא לכנסת ישראל כולה שלא תטמא טומאה גמורה. גם עליה תוכל הטומאה לפעול, לעשות בה פגמים, אבל לא תוכל להכריתה כליל ממקור החיים האלקיים" (אורות , אורות התחיה ט).
הידיעה הזאת של נצח ישראל אינה פוטרת אותנו מהתאמצות. אמנם נראה שיש כאן סתירה: אם קיומו הגשמי והרוחני של עם ישראל מובטח, אין כבר צורך בעמלנו. לא כן הוא. סתירה זו היא בעיה פילוסופית סבוכה, אך לא בפילוסופיה אנו עסוקים כאן אלא בשתי אמונות מוחלטות: א. ה
לא יעזוב את עמו ב. אנו מצווים לעשות ככל שבידינו. כן כותב מרן הרב קוק: "אותו הביטחון של ההשגחה העליונה אינו פוטר אותנו כלל מחובת ההשתדלות של הצלת הכלל, בכל היכולת שבידנו, ולה
יתברך שמו נתכנו עלילות איך לקשר את המידות הנראות לנו הפכים: בטחון גמור של קיום האומה מצד אחד, וחובת השתדלות בכל מה שיוכל לחזק את קיומה וקל וחומר להסיר שום סכנה שתוכל חס וחלילה להביא עליה שמד וכילוי, ה
יצילנו, ואנחנו בהדי כבשי דרחמנא למה לן (בסודות ד
מה לנו) וחייבים אנו לעשות כל המצוי בידינו" (משפט כהן שכז- שכח).
בדורות אלה החליט ה
לעשות ישועה לעמו, ואין מי שיוכל למנוע זאת, לא יהודים ולא גויים. אך מקלקלים למיניהם יוכלו לעכב, להפסיד זמן, משל לחולה שודאי יתרפא אך טיפול כושל יגרום לאיחור החלמתו, מה שהוא גם חטא ופשע. על חטא עבודה זרה כתבו חז"ל: למה נקרא שמם אלהים אחרים? מפני שהם מאחרין הטובה מלבוא לעולם (ע"פ ספרי עקב יא טז). כותב מרן הרב קוק: "גם הקלקלה הרוחנית היותר איומה לא תוכל להחריב כליל את משאת נפשנו... דווקא לאחר את הטוב יש בכוחם של מקלקים ומהרסים בישראל, ולא לאבד את הטובה, אבל איחור הטובה כמה נורא ואיום הוא!... אבל מפני שלא כנואשים אנו נלחמים, כי אם כגיבורים בטוחים במטרתם, על כן צריכה מלחמתנו להיות תמיד מלאה זהירות, של יושר ושל דעת" (מאמרי הראי"ה 451).
|
|
| תקשורת ושמירת הלשון |
|
שאלה:
האם מותר לפרסם באמצעי התקשורת השונים (רדיו טלוויזיה ועיתונים), דברים שליליים ופוגעים על אישי ציבור חשובים כגון חברי כנסת ושרים?
תשובה:
ודאי שלא! זהו לשון הרע! לשון הרע חמור, כיוון שהוא מוכפל במספר האנשים השומעים, על סמך דברי החפץ חיים, שחמור יותר לשון הרע המסופר לשני אנשים מאשר לאדם אחד, ולרדיו בלבד מקשיבים כמיליון אנשים. מליון עברות של לשון הרע!
אם אותו לשון הרע הוא גם שקר, הרי יש לו גדר נוסף של מוציא שם רע. כמה יש להצטער על כמות השקרים הנשפכת בתקשורת על אנשים רבים שמבזים ומשפילים אותם. אותם אנשים מתביישים, כואבים ואינם יודעים איפה להחביא את עצמם.
שומו שמים! ברומא העתיקה, כל מוציא דיבה היה נענש קשות, בקנסות ובבית-סוהר, ואנחנו, עם קדוש, מתירים דברים כאלה?!
אמנם יש לפעמים "לשון הרע לתועלת", כגון להציל אדם מפגיעה בחייו, אם בגופו או ברכושו. כגון גדליה בן אחיקם, שבא אליו יוחנן בן קרח ואמר לו: היזהר, זוממים לרצוח אותך! אך גדליהו סירב להאמין והשיב לו: שקר אתה דובר! (ירמיה מ טז), לשון הרע! אל תדבר דברים כאלה! אך לצערנו, זה היה נכון, הוא אכן נרצח ונגרם אסון גדול שעליו אנו צמים בצום-גדליה. הוא החמיר יתר על המידה.
על כל פנים יש היתר של לשון הרע לתועלת, אך האם תצמח תועלת מכך שכל המדינה תדע ששר פלוני גנב או קיבל שוחד? באמת, אין לזה שום תועלת וחשיבות. שמא תאמר: צריך לדעת כדי לטפל. וכי המשטרה אינה יודעת לטפל?! וכי הצופה בטלוויזיה מטפל בבעיה בביתו?! למה לספר לכולם? בושה וחרפה!
נכון שלשון הרע מותר לתועלת, אך אלו מקרים חריגים, ולא שגרה. כמו למשל, איסור נסיעה ברכב בשבת, ואם צריך להסיע אשתו ללדת? ודאי מותר. אך זהו יוצא מן הכלל, ויתרה מזאת, הנני מבטיח שאדם החולה בשבת והרופא אומר לו: סע, יתלבט קשות עד שיחליט לעשות זאת.
כך אם נחליט שחייבים לדבר לשון הרע על מישהו כי זה לתועלת, יש לוודא שכל התנאים שנמנים בספר חפץ חיים יתמלאו, שאי אפשר להשיג אותה תועלת בדרך אחרת, אחרי מיצוי כל האפשרויות. וכן אסור להגזים ואסור ללעוג. יש צורך בהיתר מיוחד.
בושה וחרפה שדבר זה נעשה הפקר. ישנם אנשים שבחייהם הפרטיים, לא יוציאו מפיהם מילה אחת נגד הזולת, אך בחיי ציבור נדמה להם שהכל מותר. חס וחלילה! זה חמור יותר.
כולנו צריכים לשוב על זה בתשובה.
|
|
| אהבת חינם |
|
שאלה:
-
תשובה:
מה בין שנאת חינם לבין שנאה שאינה חינם?
אכן יש אדם ששונא חברו, מפני שהזיק לו, הציק לו ופגע בו. אך גם אז אין זו הדרך שבה יש ללכת, אלא יש לפתור את הבעיה: שיחה משותפת, תוכחה, הסברה, ולא לשמור טינה בלב לנצח. על כל פנים אין זה חינם, יש סיבה.
שנאת חינם היא בלי סיבה, אלא מפני שהזולת שונה. אדם חושש מן השונה. הוא מפחד מכל מי שאינו חושב כמותו ואינו פועל כמותו. הוא מתייחס אליו כמי שהורס את המדינה ואת העולם, את ההוויה ואת האנושות. הוא שונא בגלל המרחק האידאולוגי. זה חינם. הוא אינו מכיר אותו כלל, לא דיבר אתו מעולם, אינו יודע מעשיו מידותיו ותכונותיו, אך כיוון שהוא בעל השקפה אחרת וכיוון אחר, הוא שונא אותו.
זה מה שהחריב את ביתנו וממלכתיותנו. אכן היהודים שונים זה מזה, פרצופיהם שונים ודעותיהם שונות, רצונותיהם שונים, רגשותיהם שונים – טבעי הוא הדבר. אין שני בני אדם על פני כדור הארץ המסכימים בכל דבר, וזה מה שעלול לגרום לשנאה עד כדי אלימות. אפילו להסכים עם עצמו, ולחיות באחדות פנימית, אינו דבר המובן מאליו.
אלימות איננה רק פיזית, אלא אף מילולית ואף במחשבה היא אסורה. שנאה אסורה! תשאלו: האם חייבים להסכים, לשתוק, להבליג, כאשר הצד שכנגד הורס כל חלקה טובה?! ודאי שלא. מותר להתווכח, להילחם מלחמת דעות, אך בלי שנאה. יש קווים אדומים. לפני מלחמת השחרור היו חילוקי דעות חריפים. מוסדות היישוב וההגנה סברו ששיתוף פעולה עם האנגלים הוא תנאי להקמת המדינה. לעומתם האצ"ל והלח"י סברו שהאנגלים בוגדים ורשעים ויש להילחם נגדם כדי שתקום מדינה. אכן ויכוח חריף. אך הדברים גלשו לשנאה, לדברי בלע ועלבונות ולמעשים מצערים מאוד. אז יצא רבנו הרב צבי יהודה קוק לראשונה במאמר שפרסם ברבים: את אחי אנוכי מבקש. בל נשכח שאחים אנו. אפשר להתווכח, לתבוע, לבקר, לומר דברו בכל תוקף, אך לא לחצות קווים אדומים. ללא שנאה ללא ביזוי, ללא אלימות.
מלחמת דעות אפשרית אך לא מלחמת לבבות. לא לשנוא, לא להגזים לא להפריז. גם ביקורת קשה אינה מצדיקה הפיכת הזולת לסטראוטיפ, למפלצת, לקריקטורה, תוך שמדביקים בו דברים שאין בו כדי שיהיה נוח יותר להתקפה. אין להסתכל עליו בתמונה מוכנה מראש: הדתיים כך, החילוניים כך, האשכנזים כך והספרדים כך. יש להיות איש אמת!
לא אמרנו שיש לחפות על האמת, אדרבה, יש להיות איש אמת, ולראות את האמת בכללותה. הוי דן את כל האדם לכף זכות. אמר האדמו"ר מגור, בעל דברי אמת: אם תדון את כל האדם, זה יהיה לכף זכות. אל תיתפס לצד אחד בלבד באישיותו, כאילו הוא חזות הכל. הלא אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. אל תסתכל בפירור לכלוך שבו דרך זכוכית מגדלת. ראה גם את הצדדים הטובים שבו.
לא ייתכן שבזרם שכנגדו אתה לוחם אין נקודות טובות. שכן, אם הכל היה רע הוא היה נופל מזמן. הוא מחזיק מעמד בזכות נקודות האמת והצדק שיש בו. גם הקליפות מתקיימות רק בזכות ניצוצות הקדושה השבויות בהן.
ובעיקר יש לזכור שהמשותף רב לאין ערוך מהמפריד: אנו עם ישראל, אנו אחים, אחים לצרה נגד אויבינו, ואחים לשמחה.
לא לראות את הצד המשותף, זו שטחיות, הסתכלות חיצוניות, חוסר עמקות, התמוטטות האישיות, יחס מעוות של הכללת השלילה, אבדן אמונה, אבדן אמונה בעם ישראל ובדור שלנו.
האינך רואה שדורנו הוא דור גדול? דור מצוין? דור שעשה פלאים ועושה פלאים ויעשה פלאים? כאשר בהירות זו מתמוטטת מגיעים לשנאת חינם. כל מי ששונה מעט מאתנו הופך לאויב.
הנצי"ב כותב בהקדמתו לה"העמק דבר" שכאשר ראו יהודי קצת שונה בסגנון יראת שמים שלו, בצבע כיפתו, אורך זקנו, צורת פאות ואופן הלבוש מיד החליטו: כופר, אפיקורוס. וכך היום, אין סגנון האדם מצדיק הדבקת סטיגמה. זו שטחיות קטנות וחיצוניות!
נזכור שכולנו יהודים, שייכים לאותו עם גדול וקדוש, הנושא את ההיסטוריה העולמית על כתפיו.
מותר להילחם נגד דעות נוגדות, אך כביטוי המוזר של מרן הרב קוק זו "מלחמת אחים", במובן החיובי, מלחמה בין שניים המודעים לכך שהם אחים אוהבים. ראיית המשותף היא עמקות, היא מדעיות אמיתית ומתוך כך מגיעים לאהבת חינם.
|
|
| לשון הרע וחברתיות |
|
שאלה:
אני נקלעת למצבים מציקים. אני משתדלת לשמור הלכות שמירת הלשון. לכן במצבים חברתיים מסוימים, אני מרגישה התקוממות פנימית עצומה נגד דברי גנאי וביקורת שאנשים משמיעים. אני משתדלת לרכך, לסייג או לשנות נושא, אך איני רוצה לפגוע וליצור נתק. אולי עלי לבנות מסביבי חברה של חברות שיש להן מודעות לשמירת הלשון. אך אני מפחדת מנתק, במיוחד שאותם האנשים שאצלם מתעוררת הבעיה, הם המשפחה הקרובה שלי, שאני אוהבת. אני שואפת לשיחה משותפת ראויה לשמה, ואני מרגישה משועממת ומנוכרת. איפה הגבול איך לא לאבד מעורבות ולהגיע להסתגרות, בלי לאבד מה שאני משתדלת לבנות בתוכי?
תשובה:
שאלה קשה שאלת. אלו יסורים קשים, יסורים של אהבה, כאשר קרועים בין שני אידאלים, בין הרצון להיות מחובר עם אנשים ובמיוחד עם המשפחה, לבין הרצון לשמור על טהרת שמירת הלשון.
הייסורים האלה בעצמם מזככים את הנפש. יש למצוא שביל דק בין שני העולמות, הן באופן מעשי והן באופן נפשי פנימי. באופן מעשי יש לבחור לך חברה טובה, כי חברה רעה שוחקת, כמו שכותב הרמב"ם, שזו דרכו של אדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו, להתנהג אחרי מעשיהם ומידותיהם. לכן האדם צריך להתחבר עם צדיקים ולא עם רשעים ההולכים בחושך (רמב"ם הלכות דעות ו א).
וכן הרמח"ל כותב, שאחד המפסידים הגדולים של הזהירות מן החטא ומן הרע, הוא חברה רעה. ונכון שלעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אך בתנאי שאותן בריות מתנהגות בצורה הראויה לבני אדם (מסילת ישרים פרק ה). בייחוד יש להיזהר מחברת מדברי לשון הרע, כדברי הרמב"ם: "כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם" (רמב"ם הלכות דעות ז ו). לכן עלייך לבחור לך חברה טהורה, ובזה את מביאה ברכה לעצמך וגם מקרינה על הסביבה ומביאה ברכה לעם ישראל. זה הכלל.
אך לפעמים יש יוצאים מן הכלל. לפעמים אדם נקלע למקום שבו מדברים לשון הרע ואינו יכול להימלט, כגון חייל הנמצא באוהל עם עוד חיילים. ולפעמים יש אילוצים, כגון להיפגש עם המשפחה הקרובה. במצבים כאלו יש להתהלך על גשר צר, להיות מחובר עם הפנימיות הנשמתית הטהורה של האנשים, ועם כל תכונותיהם הטובות והיקרות, ולתפוס מרחק כמטחווי קשת מכל הקלקולים שלהם ולשון הרע שלהם. להיות שם בלי להיות. להיות פיזית וגם לאהוב ולכבד אותם, וגם לא להיות, אלא בעולם אחר, זך וטהור. כמו התלמיד הקטן שמשתעמם בשיעור והוא חולם שהוא נמצא על אי שטוף שמש ומאושר. תורה זו למדנו מיוסף הצדיק שנאלץ לחיות בתוך עולמות של טומאה, כעבד לשר הטבחים ואשתו המרשעת, ואחר כך בבית הסוהר עם כל הפושעים ולבסוף, משנה למלך בתוך החברה הגבוהה המושחתת של מצרים, ובכל זאת הוא נשאר צדיק מראשיתו עד סופו, וזאת מפני שני דברים כפי שמסביר מרן הרב קוק: א. הוא היה אדם עליון עם שאיפות נשגבות, מלא עוז וגבורה רוחנית לכן לא התפעל מכל סביבתו. ב. הוא היה כנוס נפשית בעולמו הפנימי לכן לא הושפע מאחרים (עין אי"ה ברכות פרק שלישי אות לז).
כמובן, איננו בדרגת יוסף הצדיק, ואיננו דנים כאן באפשרות להיות שקועים לגמרי בחברה מקולקלת, אלא במצבים יוצאים מן הכלל. כאשר ברוב הזמנים אנו נמצאים בתוך חברה בריאה וטהורה, אך לפעמים אנו נאלצים לצאת ממנה. חז"ל דימו זאת ל"ענק", כלומר שרשרת הדוקה לצוואר, שנראה ואינו נראה, כלומר ברוב הזמנים אינו נראה, אך לפעמים בתנועה מסוימת רואים אותו (עירובין נד א). על כך כותב מרן הרב קוק, זה אדם אשר נשמתו מאירה בקרבו צריך להיזהר מחברה תדירית של אנשים המגושמים לעומתו, שיעמעמו את אורה הבהיר של נשמתו. כמובן גם אז, הוא אוהב את כולם, מכבד את כולם, מתפלל בעבורם, אך הוא תופס מרחק. וכאשר לפעמים הוא נפגש, יש לו השפעה מבורכת, ואף על פי שהוא סובל אז יסורי נפש, גם הם מצחצחים אותו ומעלים אותו (אורות הקודש ג רעא).
לכן כאשר את נמצאת עם משפחתך אל תסתכלי עליהם במבט מתנשא של צדיקה על חוטאים בלשון הרע, אלא הסתכלי על פעולותיהם הגדולות שאפשר ללמוד מהן. אמנם זה קשה, אבל כאמור, המאבק הפנימי מזכך את האדם.
מספרים על רבי אריה לוין שהלך ברחוב בשבת. מולו התקרב אדם עם סיגריה בפה. כאשר ראה את רבי אריה, הוא עבר למדרכה ממול. רבי אריה שם לב לכך ושאלו - למה, והוא השיב כי הוא מתבייש שרבי אריה יראה אותו מעשן ביום שבת קודש. אמר לו רבי אריה בחיוך של ענווה: אני אדם קטן קומה, איני רואה בגובה הראש שלך, אלא בגובה הלב, והלב כולו טהור.
|
|
| אין "אנחנו" ו"הם" |
|
שאלה:
אני שומע על אנשים שפוסלים את החילוניים, את השמאל ואת הממשלה, ולפעמים אף מכנים אותם "מתייוונים", כיצד עלי להתייחס לדברים האלו?
תשובה:
כמה עצוב שאחרי אלפיים שנות גלות וחינוך מתוך ייסורים לאהבת ישראל, יש עדיין המדברים כן. אלו דברי שקר והתנשאות!
יש להיזהר מאוד מהכללות, אנו מצויים בעולם הזה שאין בו שום דבר שלם. יש להבחין בין מי שמחשבותיו רק רע כל היום, איך להרוס את עם ישראל וארץ ישראל, לבין מי שכוונותיו טובות והוא רוצה להציל את המדינה אך טועה טעות גדולה בדרכו. מרחק רב קיים בין אדם רשע ומתיוון לבין אדם טוב שטעה בחשבון, כפי שמתבטא מרן הרב קוק, ואם נסביר לו ששתיים ועוד שתיים הן ארבע ולא חמש, הוא יודה לנו מאוד. כשיש טעות בחשבון הדרך היחידה היא השכנוע, ולא חרפות וגידופים.
עם ישראל אינו מחולק כך שפלג אחד מושלם וכליל המעלות והאחר, כולו חסרונות, אמנם בזמנים עברו כך היתה המציאות: עובדי עבודה זרה עשקו דל וביזו את ד
, אך בימינו הזכויות מפוזרות באומה, ואפילו על אותם מפלגים עצמם, אנו מלמדים זכות, שאידאליסטים הם ודבריהם יוצאים מלב דואב על עלבון התורה ועלבון הארץ, אך במחילה מכבודם, גם הם טועים בחשבון כאשר הם חותכים בסכין חד בגוף האומה ומתבטאים ב"אנחנו" והם".
מדוע מגיעים אותם אידאליסטים לטעות כה חמורה? התשובה מצויה בשתי המלים "קמעה קמעה". הרב צבי יהודה הכהן קוק כתב מאמר גדול ויסודי (לנתיבות ישראל קצב): "המדינה כהתקיימות חזון הנביאים" הא כיצד? בגלות, בחו"ל, האומה מתפוררת. בחזרתה לארצה הכל חוזר ונבנה. הכל קם לתחייה. אך עינינו רואות שלא הכל קם לתחייה?! והתשובה לכך – קמעה קמעה. אכן רוב המאמר מסביר את מושג "קמעה קמעה", את הסבלנות ההיסטורית.
קל להוכיח שזאת המדינה שעליה ניבאו נביאינו: וכי איננו רואים שיבת ציון ובניין הארץ, הקמת המדינה והתחייה הרוחנית. אלא מה? הדברים אינם מתקדמים די מהר! אנו רוצים גאולה במהרה כפי שמזכירים מידי יום בתפילת שמונה עשרה, אך גם על מה שלא בא במהרה, יש להיות שמח מאוד. יש לשמוח בכל פירור של גאולה. לא ביום אחד ייוולד עם. לא ביום אחד ישוב כל ישראל לארצו, לא ביום אחד יתאהב כל העם ביהודה ושומרון ולא ביום אחד ישמרו כולם שבת ויאכלו כשר...
המציאות, אין לה כנפיים. יש להתאזר בסבלנות. לריבונו של עולם יש סבלנות רבה. עשרה דורות חיכה מאדם עד נוח, ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם אבינו (אבות ה ב). בשביל הופעת אברהם אבינו חיכה ד
קרוב לאלפיים שנה. צריך סבלנות!
אבל הסבלנות אינה בטלנות, אלא עשייה תוך התחשבות בקצב העצמי של המציאות. האם לא עשינו כלום?! האם כל מה שיש במדינתנו חסר ערך?! יש לעשות ככל שיכולים, אך בלי לאבד את השמחה, את האופטימיות. "שמח בחלקו" על כל מה שיש. "אילו פינו מלא שירה כים אין אנו מספיקים להודות" לד
על מה שיש לנו בכל התחומים, גם בתחום התורה. למשל יש ארבעים-וחמישה אלף סטודנטים ושלושים אלף תלמידי ישיבה, אך גם מבין הסטודנטים, רבים קובעים עתים לתורה, אם כן, במדינתנו, לומדים תורה או לא?
נכון שיש גם סיבוכים רבים, עוד לא היגענו לגאולה שלמה, אך מי שרואה רק את החושך ולא את האור, הינו כפוי טובה כלפי ריבונו של עולם. השמח בחלקו אינו עצלן, הוא מתאמץ. אדרבה מתוך שמחה בחלקו הריהו חותר לעוד חלקים. "אורח צדיק כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום".
נוסיף אהבת ישראל, נוסיף הבנה שכולנו עם אחד, שמה שמשותף לנו גדול יותר לאין ערוך ממה שמפריד, שכולנו באותה סירה, כולנו אותה נשמה אחת. חלוקי דעות – כן. חלוקי לבבות – לא.
אין זה כה קל אך זהו האתגר.
|
|
| איך מאחים את הקרע באומה? |
|
שאלה:
מתריעים בלי הרף שיש מתח וקרע בעם. האם ניתן לגשר בין החלקים השונים בעם ישראל?
תשובה:
דווקא נראה שאין מתח וקרע. בתוך עמנו אנו יושבים והננו רואים שהיהודים חיים יחד באופן יפה מאוד. כמובן, יש שוליים בכל מחנה. שוליים ימניים ושוליים שמאלניים, שוליים דתיים ושוליים חילוניים, שוליים חרדים ושוליים לאומיים דתיים, אך רוב האנשים מסתדרים יחד. גם בכל משפחה מורחבת יש כמה "סוגים" של יהודים שמסתדרים יחד טוב מאוד, וכן בעבודה וכן בצבא. אין זה נכון שיש קרע. יש מיעוט יהודים חסרי אהבת ישראל המדברים קשות, אך ב"ה רובם מסתדרים יחד יפה מאוד.
בכל זאת, אף שהמצב אמנם טוב, איך עושים אותו טוב יותר? – או נוסח שאלה עדיף: איך מוסיפים אחדות לאומה?
התשובה היא: כמו בכל דבר, בעזרת השכל. עלינו להבין שהמשותף בין כולנו גדול לאין ערוך מהמפריד. אכן , יש דברים מפרידים אך אינם חייבים להיות מפחידים. אל תכפה על הזולת להיות כמוך. אל תשדר לו וטו שלילי: אם אינך חושב כמוני, ואינך מאמין כמוני, אם אינך מתנהג כמוני ואינך מצביע כמוני – הנך אויבי ואני שונא אותך, כדברי סטאלין – כל מי שאינו חברי, הריהו אויבי.
ודאי שיש מפריד, אך יש הרבה יותר מן המשותף. כל עם ישראל – אחים, עם אחד, גורל אחד, היסטוריה אחת, עבר אחד, עתיד אחד, הווה אחד, ארץ אחת, מדינה אחת. כמה גדול הוא המשותף, ולעומתו מתגמדים ההבדלים. כדי לראות את המשותף צריך שכל.
ההתרשמות הרגשית הראשונה רואה תמיד את המפריד. לעומתה, החשיבה המדעית רואה את המשותף. הפיסיקאי רואה כל מיני חתיכות ברזל במשקל שונה ובנפח שונה, טנק או מחט, אך יודע שזהו אותו ברזל, בעל אותו מבנה אטומי ואותו משקל סגולי. איש המדע מחפש בתוך תופעות הטבע השונות והמשתנות את החוט החורז. הוא רואה שהתנור החשמלי, המנוע האלקטרומגנטי וקערת האלקטרוליזה, מוזרמים באותו חשמל. הרי זה פלא, איך אותו חשמל מתגלה בצורות כה שונות!
וכך, אותו חשמל זורם בכל האומה הישראלית – אותו זרם חיים, אותה סגולה, אותה היסטוריה – זורם בכל הפלגים ובכל החלקים ומופיע בצורות שונות וכוחות חיים שונים במעלות שונות ובחסרונות שונים.
אפשר להתווכח על מה שאיננו מסכימים, אפשר לכל פלג לנסות לנצח. אך בתנאי אחד: לפני הכל, ומעל הכל יש לזכור שהננו אחים.
|
|
| אהבת ישראל עד היכן? |
|
שאלה:
-
תשובה:
רבנו, הרב צבי יהודה קוק היה חוזר כל הזמן על דבריו: יש לאהוב את כל עם ישראל. קם אחד מתלמידיו, שבעצמו היה רב ושאל: למה כבוד הרב כל הזמן מדבר על אהבת ישראל?! כנראה חשב השואל בלבו: הבנו את העיקרון והחזרה הבלתי פוסקת נמאסת.
קם רבנו כמו אריה, דפק על השולחן ואמר: כל הזמן אחזור על זה! הלוואי שיישאר לכם בראש קצת מזה בעת משבר!
ודאי, המבחן הוא בעת משבר. אנשים, שהם כולם מחמדים, נופת צופים, ודאי נאהב אותם. ממשלה הבונה את הארץ ובאה לקראתנו - ודאי נאהב אותה מאוד. אך כאשר הולכים נגדנו ומערערים את מעמדנו, הורסים את מה שבנינו, מורידים לטמיון את מה שעשינו - אין יותר אהבה. ומה בדבר אהבת ישראל? ודאי, אבל לא כלפי אנשים כאלה! זאת טעות מיסודה. מצוות אהבת ישראל נאמרה דווקא כלפי "אנשים כאלה",
כי לגבי אנשים נחמדים, אין צורך ללמדנו אהבת ישראל, אנו ממילא אוהבים אותם.
שכננו הנחמד שתמיד עוזר ובא לקראתנו, ודאי נאהבו. אך כאשר יש שכן מעצבן - זה המבחן.
יש אדם שמדבר גבוהה גבוהה על אהבת ישראל. הא כיצד? אין זה יאה, מלמד הוא בטון אבהי, שיש חרדים שאינם אוהבים חילוניים, ושיש חילוניים שאינם אוהבים חרדים.
אהבת ישראל, היא בעבורו נושא לימודי, ללמד אחרים איך להתנהג כלפי אחרים. אבל כאשר זה נוגע לו, כאשר הוא מרגיש מאוים, כאשר מעמדו מתפרק - פתאום אהבת ישראל שלו נעלמת. זה סימן שמעולם לא היתה לו אהבת ישראל, סימן שלא הפנים את דברי רבו, סימן שרק חזר עליהם חזרה טכנית. זה המבחן הגדול: כאשר אין מסכימים איתך, ובכל זאת אתה מחזיק מעמד ועדיין אוהב. אינך מסכים עם השני, אך אינך שוכח לרגע שאתה והוא אחד.
אומה אחת! כולנו גוף אחד, נשמה אחת! כולנו באותה ספינה, אחד חותר דרומה, ואחד חותר צפונה, אך כולנו שואפים לאותו חוף מבטחים. אחד מותח מפרש בכיוון הרוח, ואחד מותח מפרש בניגוד לרוח, אך עיני כולם נשואות לאותה מולדת. אלא שסערות גדולות נושבות, מערבולות נוראיות ואין יודעים איזה מפרש למתוח.
זאת הצלת האומה: סוד היחד. בהגדת פסח כתוב: "לא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו". אמרו דרך דרוש: כאשר אנו "לא אחד בלבד", זה מה ש"עומד עלינו לכלותנו".
זהו הציווי לדור שלנו - יחד!
|
|
| מפלגתיות ונצח ישראל |
|
שאלה:
-
תשובה:
קיבלנו ממשלה חדשה . ממשלה הולכת וממשלה באה, ומדינת ישראל לעולם עומדת. אשרינו שיש לנו מדינה. מדינה פירושה, שעם ישראל ריבוני על ארץ ישראל, שכבר איננו תחת שלטון גויים, שלא הגויים קובעים עבורנו, אלא אנו קובעים בשביל עצמנו, שזאת ארצנו וזאת מדינתנו, זה צבאנו וזאת ממשלתנו. מדינה וממשלה הן גם מצווה, כמו שכתוב פעמים רבות בתורה: "וירשתם את הארץ", והן גם הבטחה אלוהית שעם ישראל יקום לתחייה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד".
לא הממשלה עושה את ההיסטוריה שלנו אלא עם ישראל הוא העושה. הממשלה בשביל העם ולא העם בשביל הממשלה. הממשלה מוציאה מן הכוח אל הפועל את הכוחות הטמונים בעם. ברוך השם, יש לנו עם בריא וחזק, בעל כוחות רבים לאין ערוך ממה שגלוי לעינינו. כל הכוחות הללו גנוזים הם, ורק צריך לעבוד כדי לגלותם.
ממשלה, היא ממשלתו של כל העם ולא רק של מפלגת הרוב. עם ישראל כולל את כל מפלגות היהודים. וכך כותב מרן הרב קוק: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הבל ורעות רוח" (אגרות א יז). עוד הוא כותב: "אל נא יהיה הנצחון של מפלגה אחת גדול מדאי, כי לעולם, בשיווי-המשקל הברכה מצוייה" (שם רעו). עוד כתב: "אני איני פוליטיקני, ולא אוכל להתגדר בעניינים של פירוד הדיעות. הנני רואה רק את הטוב שבכל הופעה ואליו אני מתיחס באהבה ויקר" (חזון הגאולה שלג).
הלוואי שלא היו לנו רסיסי מפלגות, אלא רק מפלגה אחת: מפלגת כלל ישראל. והלוואי שתהיה לנו ממשלת אחדות לאומית הכוללת את כל סוגי היהודים מקיר אל קיר. סגולת האחדות גדולה היא מכל סגולה פרטית של איזו מפלגה.
ודאי שלכל אחד יש מפלגה חביבה, אך העיד מרן הרב קוק על עצמו: "אי אפשר ואסור לו לרב בישראל להכניס את עצמו למסגרת של מפלגה. גם בשעה שתכניתה של המפלגה חביבה עליו וקרובה יותר אל לבו" (ספר "אזכרה" תולדות הרב). וכך כתב מרן הרב: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שחיבתי היא גדולה, ממש בכל לבי ובכל נפשי, לכלל עמנו ולפרטיהם ולכל מפלגותיהם, מפני שאני מאמין באמונה שלמה שכל חלק מהם הוא אבר מיוחד בשיעור הקומה הקדושה והנפלאה, שהיא כנסת ישראל כולה במלא מובנה...בכל סיעה ובכל תנועה ישנם בוודאי דברים שאיני יכול להסכים עליהם, אבל כל זה לא יכול לגרום, שאהבתי מלאת השלהבת היוקדת בי לעמנו הקדוש ולכל פרטיו, תהיה נפגמת אפילו כחוט השערה...את כולם אני אוהב בלי מצרים" (חזון הגאולה רעה).
לכן, בל נשכח כולנו שעל כל המפלגות קיים נצח ישראל. כאשר נקרעה הממלכה ממלכנו הראשון, שאול המלך, אין לשער כמה גדולה היתה האכזבה וכמה גדול היה שבר עמנו. אז הרים שמואל הנביא את כולנו מעל ההווה, לעבר הנצח: "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" (שמואל א טו כט) - עם ישראל הוא נצח.
"מפלגתנו" היא עם ישראל כולו, לכל פלגיו ולכל דורותיו. ואותו אנו אוהבים לפני הכל ומעל הכל.
והנני להעתיק מדבריו של רבינו הגדול, מרן הרב קוק:
שמעו אלי עמי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך נשמת נשמתי, מתוך קשר החיים שאני קשור בכולכם, ואתם כולכם קשורים בי, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם רק אתם, רק כולכם, כולכם, כל נשמותיכם, כל דורותיכם, רק אתם הנכם תוכן חיי, בכם אני חי, בכם, בחטיבה הכוללת של כולכם יש לחיי אותו התוכן, שהוא קרוי חיים, מבלעדכם אין לי כלום, כל התקוות, כל השאיפות, כל הערך של שיווי החיים, הכל אני מוצא בקרבי רק עמכם, ואני זקוק להתקשר עם נשמותיכם כולכם, אני מוכרח לאהבה אתכם אהבה אין קץ, אי אפשר לי להרגיש שום הרגשה אחרת, כל האהבות הגדולות עם הקטנות שבכל תהלוכות חיי, הכל אצורות הן באהבתכם, באהבת כללותכם, הכלל שכל הפרטים שלכם בו הוים וחיים. כל אחד מכם, כל נשמה בודדת, שמכלל כולכם, הוא ניצוץ גדול וחשוב מאבוקת אור עולמים, המאירה לי את אור החיים. אתם נותנים לי תוכן, לחיים, לעבודה, לתורה, לתפלה, לשירה, לתקוה. דרך הצינור של הויתכם אני חש את הכל, אני אוהב את הכל. על כנפי הרוח של חבתכם אני מתנשא לאהבת האלוהים, והיא מתחייבת לי, מתבררת אצלי, משתלהבת בלבבי, מתצחצחת ברעיוני. עמכם, עמי, אומתי, אמי, מקור חיי, עמכם אני מעופף למרחבי עולם. עם נצחכם אני חי חיי נצח, עם פארכם אני מלא הוד ותפארת, עם עֱנוּתְכֶם אני מלא מכאובות, עם הצער שבנשמתכם אני מלא מרורות, עם הדעה והתבונה שבקרבכם הנני מלא דעה ותבונה. אוצר חיים הוא לי כל קצב כל חק של מעמד רגליכם. ארצכם, ארץ תקותכם, קודש הוא לי, שמיה לי מקור החן, מקור פאר העולמים, כרמלה ושרונה מקור התקוה, מקור הברכה, מקור ששון החיים, שיתה ושמירה עוטים לפני הוד ויפעת עד (אורות הראיה סה-סו).
סיון תשנ"ו
|
|
| מעמד האשה |
|
שאלה:
בעיני החילוניים עימם אני נפגשת, היהדות מתיחסת אל האשה כאל יצור טיפש, קל דעת שאין להתחשב בדעתו, שכל תפקידו הוא ללדת ילדים ולטפל בענייני הבית. יתרה מזו, הם טוענים כי הדת היהודית היא מקור השוביניזם בעולם. בין השאר הם טוענים: מדוע לגבר מותר, על פי התורה, לשאת מספר נשים, בעוד שלאשה אין היתר נגדי? וכן, מדוע פסלו חכמים את האשה לעדות? ועוד, מדוע אין אשה יכולה לעלות לתורה, מדוע אינה חוגגת בת מצווה, עד שמתקבל הרושם שכל מה שהוא טוב ונעים מותר לגברים ואסור לנשים?
תשובה:
בתורה אנו מוצאים שוויון מוחלט בין איש לאשה, הן בתורה שבכתב, בה נאמר במפורש כי שניהם נבראו בצלם אלוהים, והם בעצם שני חלקים של האדם האחד, "ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א כז), והן בתורה שבעל פה, בה קבעו חכמים: "השווה הכתוב אשה לאיש לכל הדינין שבתורה" (בבא קמא טו א). אחרי כלל גדול זה, בהחלט יתכנו הבדלים דקים, אבל יש לתפוס ראשית את כל האחדות היסודית, ובתוך האחדות והשוויון היסודיים יתכנו חילוקי גוונים שונים, מפני סיבות פרטיות.
על כן ברור שנשיאת נשים מספר לאיש אחד איננה אידאל לפי מציאותנו האנושית, אלא היא ויתור שעשתה התורה באורח זמני, בחינת "דיברה תורה כנגד יצר הרע", והסימן המובהק לכך הוא, שכאשר שתי נשים נשואות לאיש אחד, כל אחת נקראת צרה ביחס לחברתה, ודי לנו בכך כדי להראות עד כמה יש במצב זה הרס השלום והאחווה. התורה מספרת לנו כיצד בכל מקום שהיה מצב של ריבוי נשים, גרם הדבר עגמת נפש וצרות רבות, כגון שרה והגר, לאה ורחל, חנה ופנינה. הרי ישנה כאן גערה גלויה. בכל המקרים הללו היה אילוץ: אברהם אבינו לקח אשה שנייה באשר חשש שלא יהיה לו זרע משרה. יעקב אבינו ביקש לישא את רחל, אבל "ויהי בבוקר, והנה היא לאה", ולא יכול היה לדחות לא את זו ולא את זו. וכן חנה היתה עקרה. הרי שבכל המקרים האלה היה אונס, ואפילו אז נקראו צרה. אבל הננו רואים שחכמי התלמוד נשאו אשה אחת בלבד. לבסוף קם רבינו גרשום מאור הגולה, וסתם את הדרך כפי מצב הדורות. התורה עצמה כותבת: "כי תהינה לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא טו). וכי אין די בכל אלה לראות שדעת התורה אינה נוחה בכך?
וכן מה שאשה פסולה לעדות איננו סימן לנחיתות, אלא שייך למגמה הכוללת, לחסוך מן הנשים את המערבולת של סיבוכי חיי החברה, השררה והמשפט. עדות אינה מלאכה קלה, אלא עמידה קשה בחקירות שתי וערב, עם מגמה מוצהרת לסבך את העדים בתוך עצמם, על מנת שהאמת תצא לאור. וכי זהו מעמד נאות לאשה, להיחשף כך מול עיניים רבות, זו אשר "כל כבודה פנימה"? גם לא תוכל לסרב, כי כידוע עדות אינה זכות בלבד אלא גם חובה גמורה. יתרה מזו מצאנו, שאשה הנתבעת לבית דין פטורה מלהופיע משום "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהלים מה יד), אם אכן כך הובררה המציאות , שהיא צנועה ואינה מופיעה ברבים, אז שולחים דיין לחקור אותה בביתה. לכן ברור, שמה שאשה פסולה לעדות איננו משום נחיתותה, אלא זוהי גזירת הכתוב להרחיקה מתסבוכות בית המשפט. אך, במצבים יוצאי דופן, שאי אפשר להיחלץ מן הבעיה ללא עדות האשה, כגון התרת עגונות שהוא נושא חמור, מתחשבים בדבריה. וכן בעניינים צנועים שבאופן טבעי נשים בלבד מצויות בהם. גם היום, בבתי הדין הרבניים, מתחשבים בעדות הנשים באופנים מסוימים. ההוכחה הגדולה לכך שאין זאת לנחיתות האשה, היא שיטת התוספות, שלפיה אשה פסולה להעיד אבל כשירה לדון. הוא מביא לדוגמה את דבורה הנביאה ששפטה את ישראל (בבא קמא שם). ברור שכדי לשפוט, נצרכת רמה גבוהה מאוד, הרבה יותר מזו הנצרכת על מנת להעיד, אלא ששופט נמצא במעמד מכובד שאיננו סותר ואף שומר על כבוד האשה הרשמי והפנימי. וכמו כן, אין מי שיכריח אשה לשפוט.
השאלה לגבי העלייה לתורה, כנראה אין כוונתה שאשה תעלה לתורה בבית הכנסת ממש, שהרי כל סדרי התפילה שלנו אינם מעורבים. ואף כי בוודאי נעים מאוד לאדם לשבת בבית הכנסת בחברת אשתו, אך ברור שלא שם המקום לגילוי וטיפוח יחסי חיבה בין איש לאשתו, אלא לעבודת ד
לבדה, וקל וחומר שערבוב גברים ונשים הוא הדבר היותר חמור במקום הקדוש ובזמן הקדוש. על כן ברור שסדרי התפילה הקבועים הם נפרדים. אם כן, השאלה תהיה, מפני מה לא תוכלנה נשים לקיים בית כנסת משלהן, בו תעלינה לתורה כאוות נפשן? אלא כידוע, לא הוטלו על הנשים חובות וסדרי תפילה במובן של מסגרות קבועות וכפויות, מתוך התחשבות הן באופי חייהן, והן באופיין הנפשי.
אך באשר לבת מצווה, הנה אין שום איסור לקיים באופן צנוע חגיגת בת מצווה לבת, ובאמת בדורנו כך נהוג, והעלייה לתורה אינה מעלה ואינה מורידה.
כאמור לעיל, יש לראות את הכלל, והוא שאיש ואשה שייכים שניהם לצלם אלוהים, כלומר, לפי הרמב"ם בפתיחתו ל"מורה נבוכים" - לשכל. גם לאיש וגם לאשה ישנו כוח המחשבה, הן ביחס לדברים פשוטים, הן ביחס לדברים רוחניים-מוסריים-אלוהיים. אחרי שאמרנו זאת, כל ההבדלים מתגמדים בפני השמש הענקית הזו. כמובן, יתכן שגם בגווני השכל, יהיו הבדלים ביניהם. אכן חז"ל הודיעונו, שדעת הנשים פחותה מזו של האנשים, ולעומת זאת בינתן של הנשים יתרה על זו של האנשים, ולא כאן המקום לברר את ההבדל שבין דעת לבין בינה, אך בוודאי ש"בינה יתרה באשה" היא מחמאה עליונה. זה הכלל, שניהם שייכים לצלם אלוהים, ורק לאחר מכן ישנם הבדלים דקים.
אב תשנ"ה
|
|
| יש אהבה |
|
שאלה:
-
תשובה:
בשורה טובה: כבר אין באומתנו שנאת חינם! וכה כתב מרן הרב קוק: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות והעולם יבנה עמנו, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג שכד). כיוון שעינינו רואות שאנו קמים לתחייה, השממה פורחת, ערים נבנות, הגלויות מתקבצות, המדינה קמה, צה"ל עומד על משמרו, הכלכלה מתחזקת והתורה שבה לאכסניה שלה - סימן הוא ששנאת החינם נעלמה ובמקומה באה אהבת חינם.
מפני חטאינו גלינו מארצנו, ואחרי גלות ארוכה של נדודים וגירושים, יסורים ומכאובים, שמדות ופוגרומים - נתרפאינו מחטאינו והלב העקוב התיישר. מרן הרב קוק מציין שבמהלך הדורות, רבני ישראל ראו חובה לעצמם לומר דברי תוכחה קשים לאומה על מנת לעוררה לשוב לד
, אך עתה נפל דבר, והגיעה עת הניחומים: "נחמו נחמו עמי, יאמר אלהיכם, דברו על לב ירושלם וקראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד
כפלים בכל חטאתיה" (ישעיהו מ א. מאמר "נחמת ישראל", מאמרי הראיה 281).
שמא תאמרו: אנו שומעים מכל עבר ביטויים של שנאה, עד כדי חשש של קרע באומה חלילה? ברוך השם, אלו תופעות בודדות של השוליים שבאומה. אמנם דווקא השוליים מוצגים לראווה באמצעי התקשורת, אך לא בשל כך הם מייצגים את האומה. המצב באומה טוב לאין ערוך מאשר בחלון הראווה הקטן של הטלביזיה. כל אחד יכול לשפוט בעצמו, בשלוש המערכות בהן הוא פוגש בני אדם השונים ממנו: במשפחה, בעבודה ובצבא. בכולם נמצאים אלה לצד אלה חילוניים ודתיים, ימניים ושמאלנים, אשכנזים וספרדים - וכולם חיים יחד באופן הגון מאוד. לולא זאת, לא היה לצבא קיום! הרי הצבא הוא: כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם! אם יהודי אחד נמצא בסכנה, מליון חיילים יקומו להצילו! האם לזה לא ייקרא אהבת חינם?
נכון שאנו שואפים להרבה יותר ממה שיש בידנו עד כה, וגם נגיע אליו במאמצים משותפים. אך לעומת המצב השורר בקרב עמים אחרים, וכן לעומת מצבנו האומלל לפני חורבן בית שני - בהחלט הננו יכולים להתפאר, ולהכריז מתוך גאווה לאומית , שהיא גאווה טהורה מלאה ענווה: יש אהבה!
תשרי תשנ"ח
|
|
| כולנו ממחצב אחד |
|
שאלה:
-
תשובה:
"ואהבת לרעך כמוך, אני ד
" (ויקרא יט יח). מה הקשר בין הרישא לסיפא? איך הסיפא מנמק את הרישא?
מסביר רבי לוי יצחק מברדיצ
ב שאהבת הבריות נמשכת מהאמונה באל אחד. עובד עבודה זרה המאמין בכמה אלים, יוכל לטעון: "אתה נבראת על ידי אל אחר, על כן איני אוהב אותך".
זה לשונו: "צריכים ליתן טעם שגם בין אדם לחברו הוא נכלל בכלל אחדות הבורא ב"ה, שהרי
אנכי
ו
לא יהיה לך
, מפי הגבורה שמענו, וכל התורה נכלל בהן. ואבאר לך שגם הם (בין אדם לחברו) נכללים באחדות הבורא ב"ה. שהרי כל עדת ישראל מאמינים שאל אחד בראנו, וכל ישראל כאחד נקראים כנסת ישראל, וזאת נקראת שכינה. ונמצא שאנחנו באנו ממחצב אחד, וכשיש לאחד צער, מרגיש זאת גם חברו, כמו אדם אחד כאשר כואב לו אבר אחד, מרגיש כל הגוף את הכאב. וכיוון שאל אחד בראנו, נשמות ישראל באין ממחצב אחד, כשיש לאחד צער, גם חברו מרגיש בצערו, וכשיש לאחד מישראל שמחה, גם חברו מרגיש בשמחה...ונמצא שגם מצוות שבין אדם לחברו, הן בכלל אחדות הבורא ב"ה, שכיוון שאנחנו מאמינים שאל אחד בראנו וממחצב אחד אנחנו, ראוי להתעסק בטובת חברו ולמנוע מלצער את חברו...וזה הפירוש:
ואהבת לרעך כמוך, אני ד
, כלומר מה שאני מצווה שתאהב לרעך כמוך, הוא מחמת שאני ד
, ואל אחד בראנו, לכן מחויב לשמוח בשמחת חברו" (סוף ספר קדושת לוי).
מפורסם הסיפור על הצדיק רבי אריה לוין שאמר לרופא: "דוקטור, הרגל של אשתי כואבת לנו". וכן הוא במובן רחב בכל כלל ישראל. יש לנו גופות נפרדים, אך נשמה אחת לכולנו, נשמה כלל ישראלית המכונה: כנסת ישראל או שכינה. השכינה היא האור האלוהי השוכן בעם ישראל. הנשמה הפרטית של כל אחד מאיתנו, הינה ניצוץ של נשמת כלל ישראל. כשם שלגוף יש נשמה, גם לנשמה יש נשמה, כלומר נשמת הנשמה, והיא נשמת כלל ישראל.
מי שעושה פירודים באומה, בין יהודים כאלו לבין יהודים אחרים, כאילו אומר שישנם אלים רבים, והוא חוטא בחטא עבודה זרה. כן כותב רבי דוד טביל בעל "נחלת דוד": "העם הקדוש הישראלי, בהיות נשמתם אצולה ממקור האחדות, כאשר כינוה החכמים האמיתיים חלק אלוה ממעל, מחוייבים להתאחד יחד צמודים וקשורים זה בזה יותר מהתאחדות הגוף האחד המחובר מאברים רבים...כי אחדות העם הקדוש הישראלי מעיד על אחדותו יתברך שמו, ולזאת מבואר עוון המחלקת כי הוא ממש כעבודה זרה, יען כי הפירוד ההווה מן המחלקת הוא היפוך האחדות וכאילו מעיד על עצמו שאין לו חלק באלהי ישראל" (בית דוד דרוש ו. מובא בעולת ראיה ב תסח).
נזכה כולנו להרבות אחדות ואהבה.
אב תשנ"ז
|
|
| שתי אהבות |
|
שאלה:
-
תשובה:
איזו אהבה גדולה יותר - אהבת ד
או אהבת הבריות?
באמת אין כאן אלא אהבה אחת. כי מי שבאמת אוהב את ד
, ודאי יאהב את בריותיו. מי שאוהב את בריותיו, בוודאי אוהב בוראן, גם אם אינו מודע לכך. אכן כך הגדירו רבותינו בקיצור: "אוהב את המקום, אוהב את הבריות" (אבות ו).
שמא תאמר, לעתים רואים אנו אדם האוהב את ד
ואינו אוהב את הבריות? זהו באמת חילול השם, ובכגון זה כתב הרב הגדול המהר"ל מפראג: "כי דבר זה שאוהב את הבריות, הוא אהבת ד
יתברך גם כן. כי מי שאוהב את אחד, אוהב כל מעשה ידיו אשר עשה ופעל. ולפיכך כאשר אוהב את ד
יתברך, אי אפשר שלא יאהב את ברואיו. ואם הוא שונא את הבריות, אי אפשר שיאהב ד
יתברך אשר בראם. וכן כבוד חברו אשר נברא בצלם אלוהים נחשב כבוד המקום" (נתיבות עולם, נתיב אהבת הרֵע, פרק א).
על פי זה אפשר לתרץ קושייה מפורסמת. "ואהבת לרעך כמוך, רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרי ויקרא יט). אכן מצווה זו כוללת את כל המצוות שבין אדם לחברו, אך לכאורה אינה כוללת מצוות בין אדם לד
? כך הסביר "ספר החינוך": "זה כלל גדול בתורה, כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו, לא יגנוב ממונו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא יסיג גבולו, ולא יזיק לו משום צד" (מצווה רמג). אבל מה בדבר מצוות בין אדם לד
?
אותה קושייה אפשר לשאול על הלל הזקן, בתשובתו לאותו נכרי שאמר: "גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". השיב לו: "דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך). זוהי כל התורה, ואידך פירושה הוא, זיל גמור" (השאר הוא פירוש, לך ללמוד) (שבת לא א). אם כן, כיצד מצוות בין אדם לד
- הן פירוש של אותה דאגה כלפי חברו?
אלא הכל מובן יפה על פי דברי המהר"ל, שאהבת ד
גנוזה בתוך אהבת הבריות. וכן כותב רבי ישעיה הורוביץ המכוונה של"ה, על שם ספרו "שני לוחות הברית": "כתיב
ואהבת את ד
אלוהיך
וכתיב
ואהבת לרעך כמוך
. הנה מחוברים אלו שתי האהבות ומתיחדים על ידי אחדותו יתברך, כי כן אנו מסיימים:
הבוחר בעמו ישראל באהבה
, ו
אוהב עמו ישראל
ואומרים פסוק היחוד (שמע ישראל), ואחר כך אהבת ד
יתברך:
ואהבת את ד
אלוהיך
"(של"ה, שער האותיות ב).
הוא מציין שבעשרת הדברות יש 620 אותיות, כנגד 613 מצוות + שבע אותיות אחרונות - "אשר לרעך", שהן הבסיס לכל התורה, וזאת "כל התורה על רגל אחת" (של"ה שם). כמובן, אחר כך יש לקיים: "ואידך זיל גמור".
השל"ה מביא בשם החכם הרב סג"ל, שכיוון ששתי אהבות אלו דומות - גם את חברך יש לאהוב בחינת "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (שם).
אב תשנ"ז
|
|
| אהבת הכל |
|
שאלה:
-
תשובה:
למרבה הפלא, חכמינו קובעים שאם אדם רואה את חברו עובר עברה חמורה, מותר לו לשנאותו עקב זה (פסחים קיג ב). יתר על כן, יש אומרים שמצווה לשנאותו, שנאמר "יראת ד
שנאת רע" (משלי ח יג). זהו ביטוי של יראת שמים - לשנוא עוברי עברה. אוהבי ד
שנאו רע. דברים אלו נראים קשים להלום!
רבי משה מקוצי, בעל "ספר מצוות גדול" כותב: "אדם רשע שאינו מקבל תוכחה, מצוה לשנאתו, שנאמר , יראת ד
שנאת רע, ואומר, משנאיך ד
אשנא" (סמ"ג עשין ט. מובא בהגהות מימוניות לרמב"ם הלכות דעות פ"ו א). כל זה מדובר, שהוכיחו אותו ללא הועיל. על פי זה מביא רבי יהונתן וואלינאר בשם המהר"ם לובלין, שכל זמן שלא הוכיחוהו אסור לשנאתו (מרגניתא טבא יז בסוף ספר אהבת חסד לחפץ חיים). וכותב ה"חזון איש" שכיוון שאין בדורנו מי שיודע להוכיח (ערכין טז ב), על כן אנחנו תמיד במצב של לפני תוכחה, ואסור לשנוא שום אדם (חזו"א יו"ד ס
י"ג אות טז. חזו"א על רמב"ם הלכות דעות ו ז).
וכן כתב מרן הרב קוק: "כל השנאות כולן, וקל וחומרי דיניהן, הנם נאמרים רק במי שכבר ברי (ודאי) לנו, שקיימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, על פי עדות רבי עקיבא, מי שיודע להוכיח, על כן נפל פותא בבירא" (נפלה התרופה לבור) (אגרות הראיה א שה).
כמובן, לא בא רבי עקיבא לפטור אותנו ממצוות תוכחה, אלא הוא בא ללמדנו שמצווה זו צריכה זהירות רבה ולימוד עמוק. ובוודאי לא יוכל אדם להתיימר לומר שמיצה מצווה זו עד תום, על כן גם לא יוכל לשנוא, שמא אם היה מוכיח כראוי, היה החוטא מקבל דבריו.
נשאר לנו לשאול: אם חסרים תנאים אובייקטיביים לשנאת החוטא, מחוסר יכולת להוכיחו, מפני מה כתבה לנו הגמרא דין זה כלל? מסביר מרן הרב קוק, שהלכות אלו "נעשות הן בפרשת בן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע, למאן דאמר לא היו ולא היו עתידין להיות, ונכתבו משום דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא). כלומר, עצם הלימוד של בן סורר ומורה פועל פעולתו לטובה, ומונע שיקרה מצב זה. "והשכר על הדרישה גדול הוא מאד, כי הוא המלח המעמיד צביון הטוב על ידי תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו, וכיון שהוא עשה באורח לימודי את פעולתו, איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר" (שם).
יש לשנוא בכל תוקף את הרע, אבל את האדם העושה את הרע - יש לאהוב.
תמוז תשנ"ז
|
|
|