ספרית חוה • שאילת שלמה • הרב שלמה אבינר • שו"תים >>

שאלה:
מות וניחומים

תשובה:
קכה. ענייני מות וניחומים

שאלה
מדוע יושבים שבעה על המת אם זאת גזירה אלהית?

תשובה
נכון שיש סדר בעולם, יש דין ויש דיין. אין מקרה, אלא הכל משתלב בסדר ההנהגה האלהית, גם אם איננו מבינים אותה. אם ריבונו של עולם גזר מיתה על אדם, יש לנו לקבל גזירה זו באהבה, מתוך אמונה שזהו הטוב. אך עצם הידיעה הזאת אינה מספקת לסלק את הצער שלנו, שאיבדנו נפשות אהובות, והצער הזה בא לידי ביטוי בהלכות אבלות שנקבעו על ידי ריבונו של עולם ועל ידי חכמים, כגון ישיבת שבעה, כדרכים הישרות והאמיתיות לבטא כאב זה. ואדרבה, במשך שבעת ימי האבלות, האדם מתגבר לאט לאט מן ההלם ומן הצער, כדברי חז"ל: "שלשה ימים לבכי, שבעה ימים להספד", עד שמקבלים באהבה את גזירת הקב"ה.

שאלה
מדוע אומרים קדיש על המת ומה זה מועיל?

תשובה
עניין אמירת קדיש על המת, הוא לפעול לטובה על נשמת הנפטר, לחלצה מגהינום אם חס וחלילה היא נמצאת שם, או לרוממה מעולם לעולם בעולמות העליונים. הקדיש שהבנים אומרים מועיל לנשמת הוריהם וקרוביהם. כל דבר טוב שהבנים עושים מכוח זכרונם את המתים, גם הוא מעלה את נשמתם, שהרי הטוב הזה מופיע בעולם מכוח המתים. ולאו דוקא הקדיש, אלא כל תפילה וכל לימוד, כל חסד וכל צדקה, שהאדם עושה מתוך זכרונו את המת ומתוך רצון להעלותו, אכן עושות פעולה זאת. אך גדולה במיוחד היא מעלת הקדיש, המבטא את השאיפה של קידוש השם בעולם, שזאת כל תכליתה של בריאת העולם. הקדיש אינו מבטא בקשה אישית, אלא שאיפה חובקת עולמים. כאשר מסתלקת נשמה מן העולם הזה, ובזה מתמעט קידוש השם בעולם הזה כביכול, הננו מצהירים את ודאותנו המוחלטת, שאכן סופו של קידוש השם הגדול הזה להופיע.

שאלה
מה פשר מיתת ילדים קטנים שאין בהם עוון?

תשובה
איננו יודעים סודות של נשמות וסדרי נשמות. איננו יודעים מדוע נשמה מסוימת אחת צריכה לשהות זמן קצר ואחרת זמן ארוך. מסקנת חז"ל היא, שאדם מת גם אם אין עוון בידו. סוף סוף, ילד זה, כיון שהוא בלי עוון, ודאי יש לו חלק לעולם הבא, אלא אנו מצטערים שהוא הלך מאתנו, אך יש לנו לשמוח על אותן השנים המועטים שד� נתן לנו אותו, כמשל הידוע, שאם אדם השאיל לך דבר מה הרבה שנים, והתענגת בו, ואחר כך לקחו ממך, יש לך לשמוח על הזמן שהוא היה ברשותך.

שאלה
מדוע מנחמים בנחמת ירושלים, ומה הקשר בין מיתתו של המת לבין חורבן ירושלים?

תשובה
מהות חיי האדם הרי היא אינה לעצמו, אלא בשביל התכלית הגדולה של כל העולם, שהעולם ייחלץ מן הרשע הכסל והתוהו, ויהיה מלא אורה וצדקה, קדושה ושמחה.
מקור הופעת האורה בעולם היא ירושלים. שיא העולם הוא ירושלים. האדם המעולה מכליל את צערו הפרטי בתוך הצער הכללי של חורבן ירושלים והתעכבות האורה האלהית מלהופיע בעולם, ובידיעה הברורה שאכן ירושלים תיבנה, ואיתה יגאל כל העולם, ויעלו כל הירודים ויתרוממו כל הדוויים.

שאלה
האם אפשר לנחם במה שהנשמה חוזרת לעולם בצורה אחרת, ומה זה גלגול נשמות?

תשובה
המושג גלגול נשמות הינו מושג מיסטי עמוק ומסובך, שהאר"י ז"ל, שהרחיב הכי הרבה בעניין, הזהירנו הוא עצמו שלא להבין את הדברים בצורה קטנה ופשטנית. יש להבין שבכל אדם יש חיוניות אלהית מיוחדת, שהיא נפיחת נשמתו המיוחדת שלו בתוכו. ודאי שכאשר הנשמה מסתלקת, החיוניות הזאת, שהיא חלק זעיר וגון מיוחד מן החיוניות האלהית הגדולה שממלאת את כל המין האנושי, ולמעלה מזה כל העולמות, ומה שלמעלה מן העולמות, נשארת. האור האלוהי החי, שממלא את העולמות, לא יחדל מפעולתו הנצחית, והוא ימשיך להתפרץ בכל גווניו, הדומים לשלהבות המתפרצות מן השמש הגדולה, עד אשר תעשה את כל מלוא פעולתה בעולם. כך אפשר להבין מהו עניין גלגול הנשמות.
בהחלט אפשר להתנחם על אבדן נפש יקרה, על-ידי עצם הידיעה שנפש זאת אינה אבודה, שהרי רק גילויי החיים שמופיעים בגוף הם שחדלו, אך כל יתר גילויי החיים שמתנשאים לעילא מן הגוף במרחבם האדיר, גילויי חיים אלה לא חדלו, אדרבה, הם מופיעים עכשיו ביתר חיים וביתר עוז, ולכן ישנה אפשרות להיפגש שוב עם נפש אהובה זו במרחקי הזמנים, ובין נפשות אהובות אין מרחקי הזמנים חוצצים.

שאלה
האם יש עניין להצטער על המת אחרי השבעה, ועל מה מצטערים בשבעה, והאם אסור לומר קדיש על המת בשנה השניה?

תשובה
אין להצטער על המת יותר מדי. גם הדבר הטוב ביותר הקיצוניות מזיקתו. אנו חיים בחיים ולא חיים עם המתים. עבודתנו היא בחיים, ואנו מתפללים: �זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, כתבנו בספר החיים, למענך אלהים חיים�. כאשר אדם ממשיך את צערו יתר על המידה, יש בכך מין עלבון כלפי שמיא. לכן הצער צריך לפחות לאיטו. ודאי שהצער הוא צער על אובדן הנפש היקרה, וזהו דבר פשוט. שלשה ימים לבכי, שבעה ימים להספד, ושנה של אבלות על אביו ואמו. בשנה השניה אין לומר קדיש, שהרי משפט הרשעים בגהינם י"ב חודש, ואם ימשיך באמירת קדיש, כאילו הוא סובר שיש כאן "יותר מרשע". אך גם אחר-כך אפשר להתייחד עם מידותיו הטובות של הנפטר ולעמול כדי להמשיכם בחיים, שזאת היא האהבה
הגדולה אליו.

שאלה
מהן ההשלכות האישיות על המתאבל, לאחר שנפטר לו מת?

תשובה
בכל אסון שקורה לאדם, עליו להרהר בתשובה ולתקן דרכיו ומידותיו. אין זאת אומרת שעליו להאשים את עצמו במה שקרה, אלא עליו להתעמק בתוכן חייו. נכון שעבודה זו של חשבון נפש צריכה להיות עבודה של כל יום וכל רגע, אך בפרקים הגדולים שבחיים, וביחוד בפרקים הנוראים והאיומים, יש לעשות עבודה זו בעמקות מיוחדת נוראה ואיומה.

שאלה
מה צריך לחשוב אדם שקורים לו כמה אסונות כאלה, וביחוד כאשר קרוביו נפלו תוך כדי פעולות של מסירות נפש בעד התחיה הלאומית של האומה בארצה, כגון פעולות עליה לארץ.

תשובה
על היחס לאסונות דיברנו קודם, שהוא מצריך התעמקות בעלת רצינות נוראה על תוכן חיינו, ואם אירעו כמה אסונות, ההתעמקות צריכה להיות גדולה וענקית עוד יותר. אך בכל זאת יש להבחין בין דברים ששייכים לטבע העולם לבין דברים שמחוצה לו. אם אדם נקטף בדמי ימיו בתאונת דרכים, אכן זהו אסון וטרגדיה, אך אם אדם נפטר כיון שהגיע לגיל זקנה, וכלו ימיו, או שלא עמד במחלות שדרכן להיטפל באנשים זקנים, הרי זהו דרכו של עולם, ואין לאדם לחפש פשר מיוחד למאורעות אלה. וכן אם חייל נופל בקרב, או אם אדם נופל הוא ובניו בפעולות של מסירות נפש למען עליה לארץ, גם זה שייך לטבע המציאות. ארץ ישראל נקנית ביסורים ולפעמים במסירות נפש, ואשרי מי שנפל על עמו וארצו. הוא יודע למה נפל, והוא יודע את משמעות קרבנו. גם מזה אנו שואבים ניחומים, מאהבתנו הגדולה את אומתנו, בהיותנו יודעים שאדם זה שנפל עקב בניינה, הרי סוף סוף נבנתה האומה, ואף על פי שהוא מת, הרי הוא ממשיך לחיות כולו בגנזי החיים של כלל ישראל.

קכו. בעניין אמירת קדיש

שאלה
מה פירוש המושג עילוי נשמה ואיך הקדיש פועל בתחום זה?

תשובה
עניינו של האדם בעולם הזה הוא להתעלות, לרומם את הווייתו מבחינה מוסרית ורוחנית, ומתוך כך לרומם את כל היש. עיקר מקום העבודה הזאת הוא בעולם הזה, אך היא נמשכת גם בצורות אחרות, גם לאחר שהנשמה נפרדת מן הגוף, כדברי חז"ל: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: ילכו מחיל אל חיל"1. כשם שהם נאבקים להתעלות בעולם הזה, כך הם ממשיכים לעלות בעולם הבא. ולא עוד אלא גם אחרי עליית נשמתו של אדם לגנזי מרומים, אין הקשר ניתק לגמרי מן העולם הזה, כי נשמתו ממשיכה להופיע בבניו. הוא ובניו ובנותיו - חד הם2. מאורעות החיים של בניו ובנותיו הינם משמעותיים לגבי נשמתו. אם בניו ובנותיו הולכים בדרך ישרה, הרי שגם בעולם העליון הוא מתעלה, כדברי חז"ל: "ברא מזכי אבא"3, הבן מזכה את אביו. כמו כן, פעולה זו לא נעשית דוקא על ידי הקדיש, אלא על ידי כל מעשה טוב של הבן או הבת, כלימוד תורה או חסד, מסירות נפש וצדקה. הקדיש הינו הזדמנות שניתנת לכל אחד לעשות מעשה חשוב, אפילו לילד קטן4 שעדיין לא במדרגה של עשיית דברים יותר גדולים.

שאלה
מדוע לא מוזכר בקדיש שמו של הנפטר?

תשובה
הקדיש אינו תפילה לעילוי נשמתם של נפטרים אלא לעילוי שמו של הקדוש ברוך הוא. "יתגדל ויתקדש שמיה רבה" - יתגדל ויתקדש שמו הגדול. כל הווייתנו בעולם היא לעשות קידוש השם פה בתחתיות ארץ, ואת השאיפה הזאת אנו מבטאים בקדיש. לכן תפילה זו הינה תפילה עילאית, שאינה מכוונת לסיפוק הצרכים האישיים שלנו, אלא לקידוש השם בעולם. לכן כאשר אדם אומר תפילה עילאית זו, כמובן, מתוך כוונה והתמסרות פנימית נפשית לתוכנה, הרי תנועה רוחנית אדירה עוברת בו, והרי הוא מזכה בכך את אביו או אמו שבמרומים.

שאלה
האם הבן יכול לתת לאדם זר לומר קדיש על מות אביו, ואיך הדבר יעזור?

תשובה
עדיף לשלם לאומר הקדיש מאשר שיאמר חינם6, שהרי אם אין הבן אומר קדיש בעצמו כי אינו יכול, אז לפחות יש לו חלק באמירת הקדיש הזה על-ידי השתתפותו הממונית. וכן אם לאדם אין בן, ההתחייבות הממונית מצד אומר הקדיש יוצרת זיקה יותר הדוקה אל הנפטר.

1) סוף מסכת ברכות.
2) עי� אורות הקודש ב שעג.
3) סנהדרין קב א.
4) עי� כל בו על אבלות 373.
5) שו"ע יו"ד שעו ה הגה.
6) כף החיים נה אות ל.

קכז. אמירת קדיש על ידי אשה

שאלה
האם אשה רשאית לומר קדיש על הוריה?

תשובה
כמובן, כל השאלה היא על אמירתו בפני עשרה גברים, שהרי צריך מניין, כמו שנפסק בשולחן ערוך: "אומרים קדיש ואין אומרים אותו בפחות מעשרה זכרים"2.
והנה פסק ר� יאיר בכרך, לגבי מי שנפטר בלא בן וציוה שבתו תגיד קדיש אחריו, שאמנם מעיקר הדין, על-ידי אמירת קדיש על-ידי הבת, יש תועלת ונחת-רוח לנפטר, מכל מקום, כיון שתהיה בכך פריצת גדרי מנהגי ישראל, יש למחות, כי הוא דבר חדש, ולא יהיה כל אחד בונה במה לעצמו2.
וב�מטה אפרים� הוסיף טעם נוסף לאיסור: כיון שקרוב הדבר שתגביה קולה ותסלסל בקולה, יש בכך משום קול באשה ערוה3, וכמו שאמרו בגמרא: "נשים מזמרות וגברים עונים פריצות"4. אבל יש שאמרו שכל זה נאמר בבית הכנסת, אך אם היא רוצה לארגן מניין גברים בתוך ביתה ולומר קדיש, הרי זה מותר5. וכן נפסק בקיצור שולחן ערוך: "הבת אין לה לומר קדיש בבית הכנסת, אך יש אומרים שאם רוצים לעשות מניין בביתה שתאמר שם, הרשות בידם, ויש אומרים דגם זאת אין לעשות"6.
והכרעת הפוסקים כדעה האחרונה, כמובא ב�שדי חמד�: "יש למחות בבת האומרת קדיש בעשרה אחרי מות אביה, אם ציוה עליה, כי הוא דבר חדש וזר בעיני הרבים, ?? ועל ידי??כן יתחלשו כח המנהגים של בני ישראל שהם תורה. ומשמעות (רוב הפוסקים) דאין הבת אומרת קדיש כלל, לא בבית הכנסת ולא בביתה"7. וב�בית לחם יהודה� כתב: "אין לבת בקדיש לא דין ודת ואין זה אלא שטות, כי הוא כחוכא ואיטלולא"8, אך ספר גשר החיים9 וכן ספר �חזון למועד�10 הבינו, שכל המחלוקת הזאת היא בבת קטנה מתחת לגיל שתים עשרה. ואכן היו מקומות שנהגו שילדות קטנות אמרו קדיש9, אך לא שמענו שבנות גדולות יאמרו. וב�מטה אפרים� כתב, שאם תרצה לזכות את אביה, תהיה זהירה בכל עתות התפילה, בין בבית הכנסת בין במניין, להטות אזנה באמירת קדישים לענות �אמן� בכוונה רצויה, ויודע
מחשבות יחשוב לה כאילו אמרה11. והגרב"צ עוזיאל כתב: "מתוך דברי הראשונים במדרשיהם ודרושיהם, רזי תורה והלכותיהם, מתברר שכל עניין הקדיש הוא קבלה מדברי רז"ל, וכיון שכן אין לנו להוסיף על דבריהם ולחדש סברות מדעתנו בדרוש טעמי הקבלה... שכל עצמה וקדושיותה היא הרזיות ומסתורין שבה אין שכלנו מגיע להבנת טעמיה וסודותיה. ולכן אין לנו להוסיף על דבריהם ולא לגרוע מהם מדעתנו, הלכך אין לחדש מנהג זה של הגדת הקדיש מפי הבנות. ואל יעלה על הדעת שזה הוא מפני שאין הבנות מזכות את אביהם, שיותר מזה מצאנו, שהן מזכות את כל העם כאימהות ונביאות ישראל שזכרן וזכותן לא יסוף לנצח מקרב עם ישראל, וגדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה לנשים, ובזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים", "... אינן אומרות קדיש בציבור, אבל הן מצוות לכבד את אביהן
בהמשיכן מעשי חסד וצדקה של הוריהן, ובהרבות משלהן עד שיאמרו עליהן: אשרי מי שילדן ואשרי מי שגידלן"12.

1) שו"ע או"ח נה א.
2) שו"ת חוות יאיר ס� רכב, מובא בשו"ע יו"ד שעו, פ"ת סק"ג.
3) ברכות כד א.
4) סוטה מח א.
5) שו"ע או"ח קלב, שע"ת סק"ג בשם שבו"י ח"ב ס� צג. בה"ט שם סק"ה בשם שו"ת כנסת יחזקאל.
6) קיצושו"ע כו כ.
7) שד"ח אסיפת דינים מערכת אבלות אות קס.
8) שו"ע יו"ד שעו ד"ה קדיש.
9) פרק ל סע� ח אות ה.
10) פרק כד הערה ד.
11) דיני קדיש יתום שער ד סע� ח.
12) משפט עוזיאל מהוד"ת חאו"ח ס� יג.

קכח. השתטחות על קברי צדיקים

שאלה
הבנתי ביחס בין הגוף לנשמה, שלגוף מצד עצמו אין חשיבות, אולם מצד שיש בו ?? נשמה יש לו חשיבות. (לדעתי אפשר לוותר על משפט זה) מדוע אנשים הולכים להתפלל במקום קבורתם של צדיקים, הרי הנשמות נמצאות בכל מקום ואינן מוגבלות למקום הגוויה?

תשובה
השתטחות על קברי צדיקים מוזכרת אצל כלב בן יפונה, שהלך להשתטח על קברי האבות1, וכן ביציאה לבית הקברות בימי תענית כדי שהמתים יבקשו עלינו רחמים2. ומה שאמרת, שהנשמה אינה מוגבלת למקום הגוויה, נכון הוא, אך היא מקושרת בנימים ידועים לגוויה, והקשרים הולכים ונחלשים עם הזמן אבל לא נעלמים לגמרי. אחרי המיתה: "כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופה, סברה דהיא חזרה לגבה, כיון דחזיא דאשתני זיוויה דאנפיה שבקא ליה ואזלא"3. "כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתא לקברא ומקברא לביתא ואתאבלת עליה דגופא... בתר שבעה יומין נשמתא אעלית לדוכתא דאעלת"4. "כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגין כך נשמתא אשתכח לתתא"5. "כל י"ב חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חודש גופו בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת"6. ובכל זאת: "כד מית בר נש ההיא נפש לא אתעדי מן קברא לעלמין, ובחילא דאי ידעי מתיא למשתעי דא עם דא"7, כלומר: כאשר האדם נפטר מהעולם הזה, אותה הנפש לא תסור מן הקבר לעולם. ובכוח הזה יודעים המתים ומדברים זה עם זה, וזאת בחינת נפש. ומה שאמרת שהנשמה נמצאת בכל מקום זהו בחינת רוח ונשמה.

1) סוטה לד.
2) תענית טז א.
3) ירושלמי מו"ק ג ה.
4) זוהר ויחי ריט.
5) זוהר ויקהל קצט ב.
6) שבת קנב ב.
7) זוהר לך-לך פא א.

שאלה:
על החותכים את עם ישראל בסכין ידיעון בית אל

תשובה:
הדברים הנוראים שנתפרסמו, המכנים את אחינו החילוניים בשם ערב רב, כאילו לא מבני ישראל המה, הם סימנים מדאיגים של פירוד באומה, המופיעים דווקא מאלה שהיו צריכים להיות המנהיגים המרוממים, המזככים, המחזירים בתשובה, והינם מתגלים כמחרפים, מגדפים ומקטרגים על עם ישראל.
ולא עוד, אלא מוסיפים חטא על פשע, באומרם דברים אלה בשם מרן הרב קוק, אשר גם אלה אשר לא זכו להתעמק בדבריו, לפחות קלטו אימרה קצרה:
"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם" (אורות הקודש ג שכד). וכל חייו לימד הרב קוק שיש לקרב רחוקים ולא לדחותם חס ושלום.
וזה לשונו הטהור: "כך היתה מידתו של משה רבנו עליו השלום, לקרב רחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב, ואף על פי שזה גרם אריכות גלות, מכל מקום סוף סוף יתעלו גם הם, כי בודאי יתקיים ב"ה יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא, וד� יתברך מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים" (אגרות ב קפח).
וכמה יש להצטער בשימוש מדברי הרב קוק בהעלמת ההקשר ובהסבת דעת הקוראים כאילו הם שייכים למצבנו עכשיו, שזהו סילוף נורא, כגון המשפט: "הפסולת דמסיטרא דערב רב הבאים מרוסיא, שהגרועים שבהם אי אפשר שתהיה להם אחיזה בארץ ישראל, לאחוז בכנפי הארץ וינערו רשעים ממנה" (אגרות א רסד). שם מדובר על יהודים קומוניסטים שבאו לארץ בלי שום שייכות אליה, ובלי שלחמו עליה, אלא, כיון שלא יכלו להגשים את הרעיון הקומוניסטי ברוסיה במהפיכה של 1905, חשבו שיקימו זאת כאן, ולא היה להם שום קשר לארץ ישראל ולציונות, ואכן 90% מהם עזבו את הארץ וחזרו לרוסיה, ומה שהרב קוק הודיע שסוף הארץ להקיא אותם כבר התקיים, ואין לזה שום שייכות לחילוניים של ימינו שהם קשורים לארץ ישראל ושפכו ושופכים דמם עליה.
וכן הציטוט המקוטע מהרב קוק שהערב רב הם מי שמחוסרי רחמנות על אחיהם, מטים חסד כלפי גויים, מכבידים עול על בני ישראל, מבזים התורה ולומדיה (מאמרי ראיה 60), מתעלם ממה שכתוב לפני כן ומה שכתוב אחר כך. לפני כן: "ויש אחרים התולים את עצמם במאמרי הזוהר הסתומים, המדברים לפעמים על דבר הענין של הערב רב, והתפרדות שלהם מכלל ישראל, לפני הגאולה השלמה, והם לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו, שהם עומדים ברומו של עולם, דברים כפשוטם, ומרבים על ידי זה מחלוקת בישראל" (שם 59). אחרי כן: "אף על פי שיהיו עדיין רחוקים מקדושה, מדרך אמת, מכל מקום עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל, ומתפארים הם על כל פנים לפי מושגם בספרותנו העתיקה ומכבדים אותה, וממילא מכבדים הם גם כן במידה ידועה את לומדיה, וכשמתנהגים עמהם בנחת כראוי לדברי חכמים שבנחת נשמעים, הם גם כן נכנעים בפני הדר קדושתה של תורה (שם 60). ובודאי שהחילוניים, אף השמאלניים, אינם מחוסרי רחמנות, אינם מטים חסד לגויים יותר מלישראל, ואדרבה, הגדרתם באורח שלילי היא הגורמת מחלוקת פירוד ושנאה.
צריך להבין פעם אחת ולתמיד, שאין כאן אנחנו והם, יש כאן רק אנחנו,
עם אחד שהוא כאיש אחד עם לב אחד. ישראל כולל את כל היהודים - גם המעולים, גם הפחות מעולים. ה"חתם-סופר" בהקדמת הספר "חוט-המשולש"
שואל, על מאמר חז"ל ששפחה על הים ראתה יותר מיחזקאל בן בוזי הנביא, מנין להם שפחות, והוא משיב: זהו הערב רב. וגם היא ראתה יותר מיחזקאל בן בוזי. וכן הכלי-יקר על הפסוק: "הוציא ד� את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם" (שמות יב נא), שהערב רב נקראים צבאות ד�.
ובספר היכל קומארנא על התורה, שמביא משנת האר"י ז"ל על החומש, כתוב ב"עניני ערב רב": אל תחשוב שכל הענינים האלה נאמרו כדי שתאמר ערב רב על מישהו אחר, אלא כדי שתבדוק בעצמך, ותתקן מדותיך!
כל הביטויים האלה של ערב רב ודומיהם כלפי חילוניים אינם אלא שנאה המזכירה את המצב שהביא לחורבן בית שני, כדברי הנצי"ב בהקדמתו לחומש, שאז אמרו: כל מי שאינו חושב כמוני, הוא נחשב מחוץ לעם ישראל!
לא יודעים להסביר לאחרים, לא יודעים לרוממם ולהעלותם, אז כאשר בא הכשלון, מחרפים ומגדפים אותם. משל למורה שלא הצליח לחנך את הכתה, ואז מוצא לעצמו תרוץ קל: אלו ילדים מושחתים

דברי הרב קוק לא למדנו, אהבת ישראל לא למדנו, השפעה מתוך סבלנות לא פעלנו, אז נוצר מצב בניגוד לרצוננו, ועכשיו אנו רוצים להכריח את עם ישראל בכח לקבל דעתנו, מתיחסים לאחרים בבוז ובהתנשאות, וכי זה פלא שבאה תגובת נגד לא כל כך סימפטית.
יש מתוכנו שצועקים: בוגדים, ממשלת זדון, פרו-ערבים, אש"ף, נאצים, אז כמובן שהיחס החוזר אינו אוהד!

"כמים הפנים לפנים
כן לב האדם לאדם" (משלי כז יט)

כמים הללו שאדם צופה בהם
ורואה בהן פנים כפניו
אם הוא שוחק הן שוחקות
ואם הוא מעקם הן מעקמות
כן לב האדם לאדם האחר
אם הוא אוהב את זה
גם הוא אוהבו
ואם הוא שונא את זה
גם הוא שונאו. (רש"י יבמות קיז א)

על רבי עקיבא מסופר, שבת כלבא שבוע ראתה שהוא צנוע ומעולה (כתובות סב ב). תמהים התוספות, הרי רבי עקיבא סיפר על עצמו:
"כשהייתי עם הארץ, הייתי אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור!" (פסחים מט ב). אם כן לא היה מעולה. התוספות מתרצים, שהוא לא אמר כן מפני שנאה לתלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם! וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, מפני שחששו להטמא בבגדיהם (תוס� כתובות שם). הוא חשב שתלמידי חכמים שונאים אותו, אז שנא בחזרה, ובכל זאת היה צנוע ומעולה.
לקרוא לאחרים ערב רב, זהו פתרון קל שאינו פותר כלום. להיות מין נטורי קרתא של ארץ ישראל, אין זה פותר מאומה מבעיות כלל ישראל. כל עניני הערב רב לא נכתבו כדי שאחד יאמר כן על השני, אלא כדי שיראה בעצמו כמה הוא קטנוני.
כאשר יש משבר, תסכול, אבדן ערכים, פתרונות של בוז ופירוד צצים כמו פטריות. במקום לרפא ולהציל, כל האמירות האלה של הערב רב, אינן אלא,
מוסיפות שמן למדורה. ביחס אליהם פירסם רבנו הרב צבי יהודה: "ד� שונא את המקטרגים על בניו (הגר"א בתקוני זוהר), חמישה מיני ערב רב, ובעלי מחלקת גרועים מכולם (אבן שלמה פ� יא)" (להלכות ציבור עמ� קד). ואוי לו למי שנכנס במצודה רעה זאת.
כאשר היו באים אל הרב קוק עם הצעות של פירודים באומה כדי לחזק את היהדות, היה מגיב: חלילה, חלילה, כל הרפיונות יבואו על ידי פירודים (נפש ראיה עמ� כו).

לכן על משמרתנו נעמודה להוסיף עוד ועוד אהבת ישראל. לא נטה אוזן לכל המתוסכלים והמיואשים המלמדים שנאה. נעלה במסילת הישרים שהתווה הרמח"ל, ש"ראוי לכל חסיד שיתכוון במעשיו לטובת דורו כולו לזכות אותם ולהגן עליהם...שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדרגות שבהם. והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה פ), יבואו אלה ויכפרו על אלה, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם...שיתפלל על דורו, לכפר על מי שצריך כפרה, ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סנגוריא על הדור כולו" (סוף פרק יט).