76 שיעורי וידאו 1793 שיעורי שמע 1270 מאמרים 1769 שו"תים 4632 שו"ת סמס שיעורי הרצי"ה
  סל קניות אין לך פריטים בסל

שונות
ספרים דיגיטליים
זוגיות
חינוך
ספרי ילדים
פרשת השבוע
אמונה
תפילה
שונות
חגים
הלכה
חסידות
תנ"ך ומפרשיו
En Francais
שיעורים מוקלטים mp3
ספרי קריאה
מוסר
לועזית
תשמישי קדושה
קישורים
אבינרפדיה
בלוג
שו"ת וידאו


ספר משלי

הרב שלמה אבינר | יז אלול תשע"ב



ספר משלי
תוכן:
א. המדריך במבוך ו. "מלך ישראל"
ב. השיטה ז. "לדעת חכמה ומוסר"
ג. "לב שומע... להבין" ח. הרגל לעומת דעת
ד. "דברי קהלת" ט. חכמה ובינה
ה. שלמה בן דוד י. דעת

א. המדריך במבוך
שלמה המלך כתב שלושה ספרים: שיר השירים, משלי וקהלת. ספר שיר השירים הוא הפנים, הוא הנשמה, הוא התשוקה לריבונו של עולם. האהבה הגדולה משני הצדדים: "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו ב), שהיא שורש הכל. כאשר יש אהבה, יש גם עבודת ד'. ספר משלי לעומתו, רצוף הדרכות מוסריות ארוכות ומפורטות הנובעות מאהבה זו, כי אהבה ערטילאית אינה מספקת, יש לפרט אותה להדרכות מדויקות כיצד לפלס את הדרך בחיים, כיצד לפתור את כל הבעיות המסובכות בחיים. אחרון הספרים הוא ספר קהלת, ספר פילוסופי, שכלי. ספר המוכיח מתוך ויכוח מהי הדרך הנכונה, למפקפקים מבפנים, המעוררים שאלות רבות. לאחר שמיעת כל טענות הנגד, המסקנה היא: "סוף דבר הכל נשמע... את האלהים… ירא כי זה כל האדם" (קהלת יב יג). שמענו את כל הטענות, ההצעות, הפילוסופיות, והמסקנה מכל זה: יראת ד'! ספר משלי הינו ספר יסודי בחינוך האדם. חינוך עצמו, כל כולו, וחינוך הזולת. הוא הנותן הדרכה מוסרית לאדם איך לבנות את חייו בדרך נכונה. בספר מסילת ישרים, ספר מוסר מאוחר, מסביר החסיד הרמח"ל שהחיים הם מבוך, ומי שאינו מקבל הדרכה הולך לאיבוד (פרק ג). הלבירינט גדול, לכן ספר משלי ארוך, שלושים ואחד פרקים.

ב. השיטה
סגנון הספר הוא דרך משל, שהוא אופן הסברה. מסביר רש"י: "משלי - כל דבריו דוגמות ומשלים. משל התורה לאישה טובה, ומשל העובדי גילולים באישה זונה" (משלי א א. רש"י). יש צורך במשלים כדי להסביר ולהבין, כדי שהתורה לא תהיה מופשטת וערטילאית. התורה עצמה אינה משתמשת במשלים רבים. בנביאים, לעומת זאת, יש משלים רבים, כמו: כבשת הרש (שמואל ב יב), העצים שהלכו להמליך מלך (שופטים ט ח) ועוד. חז"ל משתמשים רבות בדרך ההסברה של המשל, וכן בזוהר ישנם משלים רבים. המשלים עוזרים לשכל ולרצון. הם עוזרים לשכל להבין על ידי תליית דבר שאינו מובן בדבר מובן. המשל עצמו מובן לאדם, ובעזרתו מגיעים לדבר שאינו מובן. המשל פועל גם על הרצון, הוא מעורר את החשק. כך מגיב דוד המלך כאשר הוא שומע את משל כבשת הרש. הוא מזדעזע עמוקות: "בן מות הוא" (שמואל ב ב ה). יש צורך שההכרות תזעזענה את הרצון (אורות הקודש ג פח), שתהיה להן השפעה על הרגש, והמשל עושה זאת.
שלמה המלך כתב משלים רבים. כתוב בספר מלכים: "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמישה ואלף" (מלכים א ה יב). לפי ספר הזוהר, שלשת אלפים משלים אינם סך כל משליו, אלא, על כל משל היו לו אלף וחמישה טעמים (זוהר תולדות קלה א. זוהר תרומה קמה א) אלפי אופני הסברה, כדי לקרב אנשים רבים ככל האפשר לאמת. שלמה המלך הכיר את כל העם, את השקפותיהם וריבוי סגנונם, ולכן כתב משלים רבים, בסגנונות רבים, כדי להתאימם לאנשים השונים. בסוף ספר קהלת כתבו: "ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה" (קהלת יב ט). הוא לא היה אינטלקטואל בלתי אחראי, העוסק במחקרים מנותקים מן המציאות. הוא היה האדם החכם ביותר בעולם, בעבר, בהווה ובעתיד, מלבד משיח צדקנו, שעתיד להיות חכם משלמה (רמב"ם תשובה ט ב). חכמת שלמה עלתה על חכמת משה רבנו. אמנם, הוא היה פחות ממנו בנבואה, אך גדול ממנו בחכמה. אך שלמה לא הסתפק בחכמה, הוא השתמש בה: "לימד דעת את העם". כמלך ישראל, הוא הרגיש שאחריותו אינה מצטמצמת רק במישור הפוליטי, בפתרון בעיות לאומיות, מעשיות, צבאיות, כלכליות או חברתיות. הוא הבין שתפקידו לפתור את בעיית האומה ביסוד, בשורש, בנפש, בחינוך, בדעת. הוא לימד דעת את העם: "ואיזן וחקר תקן משלים הרבה".
חז"ל מסבירים שכוונת המושג "איזן" היא: "עשה אזניים לתורה" (עירובין כא ב). כאשר כד או חבית חסרים אוזניים, אין אפשרות להרימם, הם מחליקים. יש צורך בכוח רב, שניחנו בו מעטים. כאשר יש לחבית אוזניים, כל אחד יכול להרימה. שלמה המלך עשה אוזניים לתורה. הוא הסביר אותה בצורה כזאת, שכל אחד יוכל להרימה, ואין צורך להיות תלויים ביחידי סגולה שיבינוה ויסבירוה לאחרים. חז"ל ממשילים: "למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פיקח אחד? סיפק חבל לחבל ומשיחה למשיחה ודלה ושתה. כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על דברי תורה" (שיר השירים רבה א ד). התורה היא ים שאין לו סוף, באר עמוקה. לכן יש לחלק את הקושי לקשיי משנה. משל ועוד משל, דבר ועוד דבר, המחולקים ליחידות קטנות, מאפשרות לעמוד על כל יחידה ויחידה בפני עצמה. הרעיונות הפרטיים, הפסוקים הבודדים, כל אחד כיחידה עצמאית, מתלכדים יחדיו, עד שבסוף מגיעים לחכמה גדולה מאוד. בדרך זו גם אדם פשוט שאינו מסוגל לקפוץ לבאר ולהשיג את כל החכמה בבת אחת, יכול להגיע לחכמה גדולה. שלמה המלך איזן וחיקר, הסביר ובירר, עשה את הכל לשקוף ומובן ו"תקן משלים הרבה". הוא נתן דוגמאות אין ספור, הסברים רבים, שכנועים ומשלים המאירים את הדברים. אומרים חז"ל: "זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו. עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא המרגלית, כך המשל הזה אינו כלום, ועל ידי המשל אתה רואה דברי תורה" (שם). המשל הוא ביטוי שנראה מזולזל ואינו זוכה להערכה, נראה פשוט, עולה פרוטה - כמו נר קטן השווה איסר, אך בעזרתו אפשר למצוא מרגלית.
המשל הוא דבר קטן המעורר הרבה. הוא שונה מהתבנית שאליה אנו מורגלים, התבנית המערבית הבנויה על ספרים ודיבורים ארוכים. חז"ל אינם משתמשים במילים רבות, והתנ"ך מקצר עוד יותר. הוא תמציתי, קצר ולעניין. על משפט אחד, ביטוי אחד, אפשר לדבר שעות.
זו התבנית המשלית. משל הוא דבר קטן המכיל הרבה, מעורר להרבה, משמיע הרבה, פועל הרבה. בספר משלי יש משלים רבים, אך המשל הראשי הוא משל האישה, רש"י מסביר לנו, שהתורה נמשלה לאישה טובה ועבודת הכוכבים נמשלת לאישה זונה. אשתו של אדם קרובה לליבו מאוד, לכן משל זה מובא פעמים רבות בתנ"ך. גם על הושע ציווה הקב"ה לקחת אישה זונה ואח"כ ציווהו לגרשה (הושע ב ב), כדי להמחיש בחריפות את הקשר בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל.
התורה נמשלה לאישה (משלי יח, יבמות סג א). גם ארץ ישראל נמשלה לאישה (ישעיה סב ד-ה). אם היחס לארץ ישראל הוא כאל רכוש ולא כאל בת זוג, הרי שמזלזלים בה ומרגישים שמותר לחתוך אותה, לחלק ממנה לאחרים. אישה אין מחלקים, אין נותנים בה חלק לאחרים.

ג. "לב שומע... להבין"
משלי שלמה מתחילים באות מ"ם גדולה, מ"ם רבתי. חז"ל מסבירים ששלמה המלך צם ארבעים יום, עד שכל ספר משלי התברר לו (ילקוט שמעוני שם). משה רבנו גם הוא צם ארבעים יום במרום.
שלמה צם והתפלל שתינתן לו חכמה. בחזון בגבעון שואל אותו הקדוש-ברוך-הוא מה רצונו: כסף, זהב או כל דבר אחר? "בגבעון נראה ד' אל שלמה בחלום הלילה, ויאמר אלהים: שאל מה אתן לך. ויאמר שלמה: ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה. וייטב הדבר בעיני ד', כי שאל שלמה את הדבר הזה. ויאמר אלהים אליו: יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ולא שאלת לך עֹשר… ושאלת לך הבין לשמע משפט, הנה עשיתי כדבריך, הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך" (מלכים א ג ה-יב). שמא תאמרו, שלמה אמנם היה צדיק, עניו וירא שמים, אך אחר כך הוא התקלקל ולקח נשים נכריות, ועוד חמור מכך, הוא לקח את בת פרעה, אך בספר מלכים מסופר על נישואיו לבת פרעה לפני החזון בגבעון: "ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים ויקח את בת פרעה ויביאה אל עיר דוד עד כלתו לבנות את ביתו ואת בית ד' ואת חומת ירושלים סביב" (שם ג א). זה באשר לסדר המקראות. אמנם חז"ל אומרים שאין הפרשיות האלה כתובות לפי סדר המאורעות (רש"י שם), אך הם בעצמם אומרים ש"כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה" (שבת נו ב). החיתון עם בת פרעה לא היה חטא כיוון שהיא התגיירה (רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג יד-טז). אחרי שהתחתן איתה מעיד עליו הכתוב: "ויאהב שלמה את ד' ללכת בחקות דוד אביו" (מלכים א ג ג). אמנם: "רק בבמות הוא מזבח ומקטיר" (שם), שהשהה את בניין בית המקדש (רש"י שם). אך הנישואין לבת פרעה ושאר נשים הנכריות היו כדין כיוון שנתגיירו, אך יותר מאוחר התברר למפרע שגיורן לא היה כן ואמיתי (רמב"ם שם) והנישואין נגררו לסיפור מסובך ומורכב (מלכים א יא ז. ורש"י שם). כאמור לעיל, פשט הפסוקים מראה שהנישואין עם בת פרעה לא הפריעו לו לדבקות בד', כי אחרי שמסופר עליהן, ד' מבטיח לו: "נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך" (מלכים א ג יב) וכן בהמשך: "ויתן אלהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורחב לב כחול אשר על שפת הים. ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים. ויחכם מכל האדם... וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים. ויבאו מכל העמים לשמע את חכמת שלמה" (שם ה ט-יד).

ד. "דברי קהלת"
בסוף ספר קהלת נאמר: "בקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב י) קהלת חיפש דרך ללמד אותנו דברים חשובים, דברים עליונים, לשכנע אותנו, לרומם אותנו, להסביר לנו: "וכתוב ישר דברי אמת" (שם), ללמדנו יושר ודברי אמת, כלומר תורה. לעיתים הוא עושה זאת בסגנון של שיר השירים ולעיתים בסגנון משלי או קהלת. שלושתם סגנונות מיוחדים מאוד ושונים זה מזה. "דברי חכמים כדרבנות" (שם שם יא) - אל תזלזל בדברי חכמים, הם כדרבנות של סוס שדוקרים בו כדי לנתב אותו בדרך הנכונה. "וכמשמרות נטועים" - דברי תורה אינם אמרות כנף המתחלפות לפי רוח הזמן, הם דברים מוחלטים - מסמרות נטועים. "בעלי אספות" - דברי התורה נראים כאוסף גדול של דברים שונים, שיכולים לבלבל, אך דע לך שכולם "נתנו מרעה אחד". המחנך אחד הוא. אמנם הוא אומר פסוקים ורעיונות שונים, אך כולם נובעים מאותו מקור, וחותרים לאותה מגמה. הסיומת של ספר קהלת נכתבה על ידי עורכי הספר, חזקיהו המלך ואנשי סיעתו (בבא בתרא טז א). סיומת זו נכתבה דווקא בסוף ספר קהלת, ולא משלי או שיר השירים, כי ספר קהלת הוא המבין מכולם. שמא יעלה הרצון מלפני אדם לכתוב בסגנון זה? חלילה, אין הוא המלך שלמה! "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגִעת בשר" (קהלת יב יג). אם אדם רגיל יכתוב באופן זה, הרי שדבריו ייראו כלהג ודברים בטלים המייגעים אנשים. ישנה ספרות שאינה מרוממת אנשים אלא מעייפת ומייאשת. אבל ספר קהלת כולו במגמה אחת: "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (שם שם יג).
אם לא הבנת זאת, לא הבנת את כל ספר קהלת. זו מגמת הספר: "את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". לא רק שצריך יראת שמים ומצוות, אלא זה כל מה שיש לנו: "כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט..." (שם שם יז).

ה. "שלמה בן דוד"
שלמה המלך צם ארבעים יום, שקל והתבונן בשיקול עצום האם לכתוב את ספר משלי, מה ראוי ומה אינו ראוי להעלות על הכתב. הכל מדויק. בתחילת הספר מופיע שם המחבר: "משלי שלמה בן דוד" (משלי א א). שלמה, שהוא הממשיך הישיר של אביו, נאמן לאביו, הולך בדרכיו, אין הוא עצמאי. יש בו חידושים עצומים, אך הוא מלא הכנעה בפני אביו. דוד ושלמה הם דבר אחד, שניים שהם אחד, אחד שהוא שניים. דוד בנה את המלוכה, ושלמה בנה את המקדש. בן ההולך בכיוון של אביו. לדוד היו בנים רבים, וכולם היו בולטים ומוכשרים מאוד: אבשלום, אמנון, אדוניה. בנים רבים ונשים רבות. אין אנו מכירים את כל הנשים, אך חלק היו חשובות מאוד. אביגיל היתה נביאה (מגילה יד א). מיכל בת שאול היתה צדקת מופלאה (שמואל ב ו כ), שלא היו לה בנים עד יום מותה, וביום מותה היה לה (סנהדרין כא א). אבל אשתו, אתה הוא בונה את מלכות ישראל, היא בת-שבע. היא היתה מיועדת לו, אך הדרך שבה הגיע אליה היתה דרך לא דרך, והוא היה חסר סבלנות (סנהדרין קז א. זוהר ח"ג עח ב). אמנם לאחר מכן הוא עשה תשובה, אך הוא גם נענש, והילד הראשון נפטר (שמואל ב יב יד), אך בסוף הדברים הסתדרו. בת-שבע חינכה את הילד והכינה אותו למשימתו, כפי שנאמר במשלי: "אשר יסרתו אמו" (משלי לא א).
שלמה, לעומת כל אחיו, הוא בדיוק כמו אביו. אביו אינו צריך להסביר לו דבר. הוא יורד לתוך רוח אביו, לסוף דעתו, וממשיכו. השוני ביניהם נבע רק עקב הנסיבות השונות.

ו. מלך ישראל
הכותב מכנה עצמו, בנוסף ל"בן דוד" גם: "מלך ישראל". כל ספר משלי נכתב למען עם ישראל, מתוך אחריות לאומית. ואם ישאלו מה למלך ולמשלים? על מלך להתעסק בפוליטיקה! נכון, אך מלך צריך לעסוק גם בנשמת הפוליטיקה, שאם לא כן גם הפוליטיקה תיפול. מתוך אחריות של מלך הוא כתב משלים אלה. לצערנו, למרות הכל, העם לא נתן בו אמון מלא. אם הוא כותב ספרים כמו שיר השירים, קהלת, משלי - על אף היותו המלך הגדול ביותר שהיה אי פעם (עי' נחמיה יג כג), חשבו שהוא מתאים להיות ראש ישיבה. ממלכתו היתה עשירה מאין כמותה ומסודרת להפליא בחכמה אדירה, בבניין מערכות שלטוניות ובעצמה כלכלית וצבאית. למרות כל העובדות הללו, העם לא האמין בשלמה, ושלוש פעמים מרדו בו, להורידו ממלכותו (מדרש זוטא שיר השירים א כג). פעם אחת ירבעם, שהרים ידו על שלמה המלך (מלכים א יא כו-כז). וכן מסופר במדרש שהיה במעמד הדיוט במשך תקופה מסוימת (רות רבה ה ו). לא נתנו בו אמון, ונקרעה הממלכה בשכם (מלכים א יג). אין זה מקרה שיעקב אבינו הגיע לשם ותיקן מטבע, שווקים ובתי מרחצאות (שבת לג א). אע"פ שיעקב היה איש עילאי, הוא גם ידע לטכס עצות מעשיות. ריבונו של עולם הכין רפואה למכה שכיוון שהאספה הגדולה תהיה בשכם, ידבקו בדרכו של יעקב אבינו (אגרות ראיה ג ו). "סֻלם מֻצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כח יב), שהוא עצמו הסולם (עיין פירוש ר' בחיי). אבל הנבואה מתהלכת לפי יכולת העם. העם לא נתן אמון בשלמה, וקריעת הממלכה היתה התוצאה מכך.

ז. "לדעת חכמה ומוסר"
כאמור, ספר משלי בנוי על משלים, על פי הקו הרוחני של דוד המלך, והם מתאימים לעם ישראל. הפסוק השני מסביר מהי מטרת הספר, על מה כוונתו לדבר, ולמה הוא רוצה לחנך: "לדעת חכמה ומוסר ולהבין אמרי בינה" (משלי א ב). חכמה, מוסר, בינה. חכמה ובינה הם מושגים אחים. מוסר - הכוונה לעשות את הטוב.
חכמה ובינה הם להבין את הטוב בתאוריה. מוסר, לעומת זאת, הוא מעשי. את המוסר בונים מתוך חכמה ובינה. הטבת האדם מופיעה מתוך הדעת. מוסר אינו רק הטבת המעשים, אלא בעיקר הטבת האישיות. מטרת כל ספרי המוסר אינה שהאדם רק יעשה דברים טובים, אלא שיהיה אדם טוב, בעל אישיות טובה. זו מגמת כל ספרי המוסר, כמו חובות הלבבות ומסילת ישרים. מהפכה באישיות. כיצד עושים זאת? על ידי חכמה ובינה. הרמב"ם הרחיק לכת עד כדי כך שקרא למידות טובת בשם: דעות (הלכות דעות). מתוך הכרה יורדים לעומק הנפש. דעות הן הבנות כל כך עמוקות, שהן מעצבות באדם את מידותיו.
ספר מסילת ישרים בנוי באופן זה. כל מדרגה בסולם בו מטפסים במסילה מחולק לארבעה חלקים: האופן הכללי - בה מוסברת המידה בכלליות. האופן הפרטי של המידה כלפי האדם. החלק השלישי הוא דרכי הקניין. כיצד קונים מדרגה זו, כיצד מגיעים אליה. שלב נוסף: זהירות מהפסד. כלומר, אחרי קניית המדרגה כיצד לא להפסיד אותה. כמו שאמרנו, העולם הוא מבוך שאפשר להסתבך בו. ומהן דרכי הקניין? יתבונן, יבין, יאמת, יפקח. כל זאת על ידי הדעת. אם אדם מבין ומשתכנע, הדבר נהפך אצלו לאידאל גדול. לאחר שהפנים את האידאל, לא יתכן שלאורך זמן יתנהג בסתירה לאידאל שהוא מאמין בו, שיהיה בעל תכונת אופי הסותרת את השקפת עולמו. אי אפשר להתמיד בסתירה. בסופו של דבר הדעת והאידאל לוקחים שבי את אישיותו של האדם. הם מושכים אותו אליהם, עד שאין לו דבר אחר בחיים והם כל ששון לבו. לכן, מה שמביא את המוסר, את הרוממות ואת ההתעלות של האישיות, זו החכמה הבינה והדעת. זו מטרת המשלים, כדברי רש"י: "המשלים האלה אמר להודיע לבריות שיהיו עמלים בתורה שהיא חכמה ומוסר ובינה" (משלי א ג ברש"י). המטרה היא העמל, העבודה, מיצוי כוחות הנפש, העבודה הפנימית המביאה לידי מהפכה באישיות, להיות לאדם אחר.

ח. הרגל לעומת דעת
הפנמה דרך הכרה היא הדרך העמוקה. ההרגלים והכפייה שטחיים יותר, אף על פי שאיננו שוללים דרכים אלו באופן מוחלט. אצל ילדים קטנים אנו משתמשים הרבה בהקניית הרגלים ללא הבנה "ותרגילנו בתורתך" (ברכות השחר). משתמשים בדרך זו כיוון ששכלו של ילד קטן הוא שכל קטן, ויש להכניסו למסלול, לשגרה חיובית ולמנוע הפקרות. אך דרך זו היא "על תנאי", שבסוף תבואנה חכמה, בינה ודעת. זו דרך ביניים המובילה למוסר ולמידות טובות. לילד הקטן אין הרבה חכמה, בינה ודעת, לכן משתמשים בעבורו בהרגל ובחיקוי. אך כבר בילדותו, כשהדבר מתאפשר, יש לבנותו על חכמה בינה ודעת. כאשר הוא מגיע לגיל חמש-שש, גיל חינוך, הוא מסוגל לשמוע הרבה חכמה בינה ודעת שפועלות על אישיותו. הקיצוניות ההפוכה, של חינוך המבוסס אך ורק על חכמה בינה ודעת, ללא מוסר, גם היא שלילית. היא בונה חכמה בינה ודעת לבד, ברמה התאורטית, בלי בניין הנפש, היא יוצרת מלומד שאינו מקיים את התורה. עניין התורה הוא: "ללמוד וללמד לשמור ולעשות" (ברכת קריאת שמע), שאם לא כן, נוצרים אבסורדים: אדם מבקש מחברו לעזור לו להרים שולחן. נוזף בו חברו: "אינך רואה שאתה מפריע לי לכתוב ספר על חסד...?!" איננו מדברים על מלומדים כאלה שחכמתם אינה חודרת לחייהם. התורה עניינה להתקיים בחיים, בנפש האדם. לשם כך צריך שהחכמה והדעת יביאו למוסר.

ט. חכמה ובינה
יש הבדל בין חכמה לבין בינה. חכמה היא הגרעין. בינה היא הבנת דבר מתוך דבר (רש"י שמות לא ג). חכמה היא תפיסת עצם הרעיון, עצם העניין. הסקת המסקנות מן הרעיון היא הבינה - הבנת דבר מתוך דבר. בינה היא גם מלשון "בונה" - בונה דבר מתוך דבר. "בינה יתירה באשה" (נידה מה ב) - באישה יש יותר בינה, אך "דעתן קלה עליהן" (שבת לג ב). לאיש יש יותר דעת. אין הכרח שדעתה של האישה תהיה קלה ביחס לאיש. יכולה להיות אישה עם הרבה יותר דעת מאיש, אבל באישיותה, במבנה נפשה, גורם הדעת הוא קל לעומת גורם הרגש. האישה היא יותר בעלת בינה, להבין דבר מתוך דבר, לרדת מן החכמה, מן ההשכלה המופשטת, התאורטית, אל החיים. "להבין אמרי בינה" (משלי א ב) - להבין כל מיני אמירות הנוגעות לצד המעשי של החיים. "וידבר ד' אל משה לאמר": הדיבור המוחלט האלוהי צריך להתגלות באמירה, שפונה אל החיים. דיבור הוא מוחלט, מידת הדין. אמירה - מידת הרחמים, מתוך התחשבות במציאות.

י. דעת
"לדעת חכמה ומוסר" - הדעת היא ההתקשרות, ההתחברות, כגון: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד א). קשר בין איש לאישה אינו קשר כלכלי ביסודו, אין הוא קשר ארגוני או גופני, הוא קשר דעתי, קשר של הבנה והכרה זה את זה. הקשרים האחרים באים על גבי הקשר הדעתי, כולל קשרים אינטימים ורגשיים מאוד, אך צריך שקודם יהיה יחס של דעת. בין אנשים שמכבדים ומבינים איש את רעהו, מתייחסים כראוי ובהערצה אל הזולת שגם הוא בעל דעת. שני בעלי דעת קשורים בקשרי דעת, ויש גם קשר אינטימי עמוק. אבל אין זה מתחיל בקשר זה. קשר אינטימי לבדו אינו קשר בין איש לאישה, אלא קשר בין זכר ונקבה, כמו אצל בהמות. לכן כתוב: "וידע אדם את חוה אשתו", שגם הקשר האינטימי והגופני הזה הוא המשך וגילוי של הדעת שביניהם. דעת אם כן, היא התחברות - התקשרות עמוקה. אנו רוצים שהחכמה תהיה לא רק תאורטית-מופשטת, כמו דואג שהיה "אביר הרועים" (שמואל א כא ח). אב בית דין (רש"י שם. מדרש שוחר טוב ג ד), אך רשע מרושע המדבר לשון הרע (שמואל א טז יח. סנהדרין צג ב. ירושלמי פאה א א. תהלים נב ב. מדרש שוחר טוב נב ה). הכיצד? "תורתו מהשפה ולחוץ" (סנהדרין קו ב). אלא, החכמה צריכה להתבטא בדעת שחודרת פנימה באדם, בבחינת "וידע אדם את חוה אשתו", אז היא מתגלה במוסר, שמתגלה באישיותו המוסרית של האדם. זו מטרת הספר הזה. תכנית הלימודים שלו היא מוסר, בניית אישיות מוסרית, אישיות מחונכת להפליא, אישיות שליבה מלא חשק ותשוקה לעשות את הטוב, ולא רק לעשות טוב אלא להיות טוב. אין מגיעים למטרה זו על ידי כפייה, רגש או דמיון, אלא על ידי חכמה, בינה ודעת. בספר זה מגיעים לחכמה לבינה ולדעת על ידי משלים, שהם אוזניים. הסברות ומשלים הפועלים על האדם לזעזע את רצונו.
מרן הרב קוק אומר, שהידיעות צריכות להימסר לאדם בצורה כזאת שתזעזענה את הרצון מדממתו, אל הטוב (אורות הקודש ג פח-צ).
אין ניתוק בין חכמה לבין מוסר. מוסר ללא חכמה אינו מוסר. זהו הרגל, אילוף. חכמה ללא מוסר אינה חכמה. אומרת הגמרא: "כל האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו" (יבמות קט ב). אדם הטוען שהוא לומד תורה אך אינו מקיימה, ולכן אין הוא מבקש שכר על קיומה אלא רק על לימודה (רש"י שם). אין אפשרות כזאת. אדם כזה לא יקבל שכר אפילו על הלימוד, כי גם לימוד אין לו. אין אנו מעוניינים ושואפים ללימוד במישור זה. אנו שואפים ללימוד המביא למוסר, לעשיית הטוב, למדע הטוב ולתכונת הטוב.
האסטטיקה עוסקת ביופי. הלוגיקה עוסקת בתנאי משפט האמת, המוסר עוסק בטוב וברע. אבל הטוב והרע יונקים מדבר יותר עליון מהחכמה.
במאמר "דרך עץ החיים", לרמח"ל, בהקדמה לספר "קל"ח פתחי חכמה", כתוב שאם היתה לאדם חכמה, לא רק שהיה מתגבר על היצר הרע, אלא יצר הרע היה נעלם (נספח למסילת ישרים הוצאת אשכול עמ' קלז). אדם בעל שכל לא ישלח ידו לאש, אין לו יצר לעשות זאת, הוא גם לא יסע במהירות מופרזת ולא יקפוץ מהחלון. החכמה הביאה את האנושות להבין שעבודה זרה היא הבל, עד שכיום אין בנו יצר לעבודה הזרה הקדמונית. החכמה ממיסה את היצר הרע, היא הופכת אותו ליצר טוב. לכן, תכנית הלימודים של ספר משלי היא ללמד חכמה ומתוך כך להגיע למוסר. הפסוקים הראשונים הם הקדמה: "לקחת מוסר השכל, צדק ומשפט ומשרים" (משלי א ג) - זו צורת הלימוד. פסוק רביעי: "לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזימה" - אלו התלמידים המתקבלים ל"קורס" בספר. פסוק חמישי - "ישמע חכם ויוסיף לקח", כלומר, ספר זה טוב גם לחכמים. פסוק שישי מסביר את דרכי הלימוד. פסוק שביעי את יסודות הלימוד. בפסוק שמיני מתחיל הקורס: "שמע בני מוסר אביך ואל תטֹש תורת אמך".



דף בית    |    וידאו    |    אודיו    |    מאמרים    |    שו"תים    |    שו"ת סמס    |    משלוחים    |    שאלות נפוצות    |    צור קשר    |    הקדשות    

mp100 systems - בניית אתרים